“לפני כמה שנים קראתי ראיון עם איש שב"כ לשעבר שהסביר שלמרות שכלפי חוץ לעבודה שלהם יש תהילה, בסך הכל זאת עבודה משעממת, כי היא כוללת מעקבים רבים, שעות על גבי שעות, שלרוב לא מובילים לכלום. גם הספר הזה לא מוביל לכלום. הכתיבה טובה וקולחת, אפילו מעניינת, אבל הסוף של הספר מתאדה באוויר. יותר מידי דברים נשארים לא ברורים. בספר שעניינו אווירה הייתי אולי סולחת על סוף כזה, אבל הספר הזה כולו דמויות ברורות. שמות, מעשים וכיוצא בזה, אז למה בסוף לא ברור לנו מה הם ניסו למנוע או מי הרוצח, ולמה מסר חשוב לא פוענח. בקיצור, אכזבה. הנחמה הקטנה שלי היא שקניתי את הספר בשוק ב- 10 ₪. דרך אגב, הבנתי שאדלמן כתב ספרים טובים יותר אז אולי אנסה בהזדמנות. בינתיים מחכים לי ספרים אחרים.”

“קראתי כל ספריו של אורי אדלמן, וזה האחרון שקראתי. נתחיל מזה שניסיתי להשיג אותו בספרייה כבר זמן רב, ובפעם האחרונה שניסיתי והוא לא היה לקחתי ספר מתח אחר, לא כל כך מוכר, מאיזה איזור שהספרנית המליצה לי להציץ שם. זה היה ספר נורא. היום הייתי הבספרייה, החזרתי את הספר הנורא ומצאתי את "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת" על המדף. התחלתי לקרוא וכשהגעתי פחות או יותר לאמצע הספר, עצרתי רגע לעשות חושבים. הרי קראתי כבר יותר מחצי ועדיין לא הייתה עלילה מובהקת, סוגייה מותחת שמחפשים אחר הפתרון שלה, הכל עד כאן היה די תשתיתי (לא מסביר ולא מפרט כדי לא להרוס). אבל המשכתי לקרוא. אז עצרתי ושאלתי את עצמי מה ההבדל בין ספר זה לספר האחרון שקראתי, הנורא שהפסקתי לקרוא פחות או יותר שלב (היה לי ברור שאת הספר הזה אני לא אפסיק לקרוא). אמרתי לעצמי שאולי זו התחושה שבספר הקודם הרגשתי שבונים מאוד בבירור את המתח ואז רק מוסיפים פרטים, ופה הרגשתי שיש משהו שעתיד להחשף והערפל הזה הוא דווקא שמושך. בעמודים האחרונים הערפל הזה מתחיל להתפזר, אבל לא מספיק. ישנם סימני שאלה רבים שנותרו. וגם הסוגיות הפתורות- לא מספיק ברורות, לא מרתקות. מזל שמדובר בספר קצר יחסית, 190 עמודים. סיימתי לקרוא אותו בערב אחד, ולמען האמת היה לי נחמד תוך כדי אבל לא מספק בסוף. ומה לעשות בספרי מתח, בניגוד לסוגים אחרים של ספרים, מחפשים את הסיפוק שבסוף. זה חלק ניכר מהחוויה. קשה לי להגיד את זה, כי אהבתי מאוד מאוד את ספריו האחרים של אורי אדלמן (והכי הכי את "שעות מתות" שחשף אותי לעולם ספרי המתח, שכן לפניו לא קראתי אף ספר מתח אני חושב), ואני מתבאס על ביצוע פחות איכותי הפעם. אבל מה לעשות, לפחות לדעתי- ככה זה.”

“לכתוב ספר על ריגול זו משימה לא פשוטה בעליל. צריך אומץ, תעוזה וחוץ מדמיון צריך גם ידע מוקדם כדי שהספר יהיה אמין ונדמה לי שאדלמן הצליח לא רע במשימה שלקח על עצמו, מה עוד שמדובר בספר הראשון שלו שיצא עוד במאה הקודמת. אחריו יבואו עוד כמה עד שהלך לעולמו ב-2004 והוא רק בן 46 והאמת היא שאני די סקרן לראות מה הוא עוד כתב. הכנסייה הרוסית בירושלים והמוסיקה הנפלאה של באך משמשים בו תפאורה יפה לפרשת ריגול שמסופרת בשני קולות. האחד של יוחנן, סוכן שב"כ שמגייס לשרות את עירית (הקול השני), ד”ר למוסיקולוגיה באוניברסיטת ת"א למשימת קישור כהסוואה למשהו אחר וגדול יותר. הספר קולח ומרתק במיוחד בשליש האחרון ושומר על עמימות עד סופו שם מוסרות המסכות מעל הנפשות המרגלות. זה לא ג'ון לא קארה אבל אם בא לכם לקרוא על פרשת ריגול ישראלית לכו על זה הוא קצר. שנה טובה”

“ספר קטן, כתוב בסגנון מעניין של גוף ראשון שבו מתחלפים הגיבורים. נעים לקרוא, מותח ועם הומור. עלילת הספר מתרחשת בירושלים, סביב מגרש הרוסים. בסה"כ ספר קריא מאד, אבל יש תחושה של החמצה כי הדמויות לא מפותחות, הניצנים לא צומחים לעלילה ממשית ופתרון התעלומה גדול על התעלומה עצמה. הייתי מצפה שהתעלומה תהיה קצת יותר מושקעת לפני שמגיעים לסוף. בכל זאת - ספר נחמד למסע”

“לפני כמה שנים קראתי ראיון עם איש שב"כ לשעבר שהסביר שלמרות שכלפי חוץ לעבודה שלהם יש תהילה, בסך הכל זאת עבודה משעממת, כי היא כוללת מעקבים רבים, שעות על גבי שעות, שלרוב לא מובילים לכלום. גם הספר הזה לא מוביל לכלום. הכתיבה טובה וקולחת, אפילו מעניינת, אבל הסוף של הספר מתאדה באוויר. יותר מידי דברים נשארים לא ברורים. בספר שעניינו אווירה הייתי אולי סולחת על סוף כזה, אבל הספר הזה כולו דמויות ברורות. שמות, מעשים וכיוצא בזה, אז למה בסוף לא ברור לנו מה הם ניסו למנוע או מי הרוצח, ולמה מסר חשוב לא פוענח. בקיצור, אכזבה. הנחמה הקטנה שלי היא שקניתי את הספר בשוק ב- 10 ₪. דרך אגב, הבנתי שאדלמן כתב ספרים טובים יותר אז אולי אנסה בהזדמנות. בינתיים מחכים לי ספרים אחרים.”

“קראתי כל ספריו של אורי אדלמן, וזה האחרון שקראתי. נתחיל מזה שניסיתי להשיג אותו בספרייה כבר זמן רב, ובפעם האחרונה שניסיתי והוא לא היה לקחתי ספר מתח אחר, לא כל כך מוכר, מאיזה איזור שהספרנית המליצה לי להציץ שם. זה היה ספר נורא. היום הייתי הבספרייה, החזרתי את הספר הנורא ומצאתי את "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת" על המדף. התחלתי לקרוא וכשהגעתי פחות או יותר לאמצע הספר, עצרתי רגע לעשות חושבים. הרי קראתי כבר יותר מחצי ועדיין לא הייתה עלילה מובהקת, סוגייה מותחת שמחפשים אחר הפתרון שלה, הכל עד כאן היה די תשתיתי (לא מסביר ולא מפרט כדי לא להרוס). אבל המשכתי לקרוא. אז עצרתי ושאלתי את עצמי מה ההבדל בין ספר זה לספר האחרון שקראתי, הנורא שהפסקתי לקרוא פחות או יותר שלב (היה לי ברור שאת הספר הזה אני לא אפסיק לקרוא). אמרתי לעצמי שאולי זו התחושה שבספר הקודם הרגשתי שבונים מאוד בבירור את המתח ואז רק מוסיפים פרטים, ופה הרגשתי שיש משהו שעתיד להחשף והערפל הזה הוא דווקא שמושך. בעמודים האחרונים הערפל הזה מתחיל להתפזר, אבל לא מספיק. ישנם סימני שאלה רבים שנותרו. וגם הסוגיות הפתורות- לא מספיק ברורות, לא מרתקות. מזל שמדובר בספר קצר יחסית, 190 עמודים. סיימתי לקרוא אותו בערב אחד, ולמען האמת היה לי נחמד תוך כדי אבל לא מספק בסוף. ומה לעשות בספרי מתח, בניגוד לסוגים אחרים של ספרים, מחפשים את הסיפוק שבסוף. זה חלק ניכר מהחוויה. קשה לי להגיד את זה, כי אהבתי מאוד מאוד את ספריו האחרים של אורי אדלמן (והכי הכי את "שעות מתות" שחשף אותי לעולם ספרי המתח, שכן לפניו לא קראתי אף ספר מתח אני חושב), ואני מתבאס על ביצוע פחות איכותי הפעם. אבל מה לעשות, לפחות לדעתי- ככה זה.”

“לכתוב ספר על ריגול זו משימה לא פשוטה בעליל. צריך אומץ, תעוזה וחוץ מדמיון צריך גם ידע מוקדם כדי שהספר יהיה אמין ונדמה לי שאדלמן הצליח לא רע במשימה שלקח על עצמו, מה עוד שמדובר בספר הראשון שלו שיצא עוד במאה הקודמת. אחריו יבואו עוד כמה עד שהלך לעולמו ב-2004 והוא רק בן 46 והאמת היא שאני די סקרן לראות מה הוא עוד כתב. הכנסייה הרוסית בירושלים והמוסיקה הנפלאה של באך משמשים בו תפאורה יפה לפרשת ריגול שמסופרת בשני קולות. האחד של יוחנן, סוכן שב"כ שמגייס לשרות את עירית (הקול השני), ד”ר למוסיקולוגיה באוניברסיטת ת"א למשימת קישור כהסוואה למשהו אחר וגדול יותר. הספר קולח ומרתק במיוחד בשליש האחרון ושומר על עמימות עד סופו שם מוסרות המסכות מעל הנפשות המרגלות. זה לא ג'ון לא קארה אבל אם בא לכם לקרוא על פרשת ריגול ישראלית לכו על זה הוא קצר. שנה טובה”

“ספר קטן, כתוב בסגנון מעניין של גוף ראשון שבו מתחלפים הגיבורים. נעים לקרוא, מותח ועם הומור. עלילת הספר מתרחשת בירושלים, סביב מגרש הרוסים. בסה"כ ספר קריא מאד, אבל יש תחושה של החמצה כי הדמויות לא מפותחות, הניצנים לא צומחים לעלילה ממשית ופתרון התעלומה גדול על התעלומה עצמה. הייתי מצפה שהתעלומה תהיה קצת יותר מושקעת לפני שמגיעים לסוף. בכל זאת - ספר נחמד למסע”