“תמהני עד כמה אפשר לנצל ולסחוט משהו או מישהו כדי להרוויח כסף. קראתי את הספר הזה ונבהלתי. חוץ מהשם אנה פרנק והשתלשלות האירועים אין כאן דבר שמזכיר את היומן הכתוב. חפשתי תגובות ומצאתי שלוש שמשבחות את הספר. אני בדעה הפוכה. הנה ציטוט מתוך הביקורת של יעלה1: "כי הוא לא מתעכב על גורלו של אדם כזה או אחר אלא יותר על המסרים האוניברסליים שאנה רוצה להעביר". וזאת הבעיה, כי נכון שביומן הכתוב אנה כותבת מדי פעם את דעותיה על העולם, אבל רוב רובו של היומן מתאר את חייה היום יומיים ובעיקר את לבטיה האישיים. לבטים של אהבה, לבטים של יחסים עם ההורים, עם השכנים וכו'. וביומן הגרפי ההתלבטויות האלו זוכות לכמה שורות וזהו. נדמה שהכותב רשם את שרשם ועכשיו הוא מתיישב על הכורסא עם ידיים שלובות ומחכה שהכסף יצלצל בקופה.
גם ההסבר וספק ההתנצלות שבסוף הספר לא הניחו את דעתי, זה כאילו ירקת למישהו על הפרצוף ואחר כך החלטת לבקש ממנו סליחה. לא סולחת. כי אם רציתם כל כך להוציא ספר על מאורעות השואה לא חסרות סיטואציות עליהן אפשר לכתוב. אבל למה להתאמץ אם אפשר להשתמש במוכן.
ולסיכום: את תקציר חייה של אנה פרנק אפשר לקרוא במקומות רבים. בספר הזה אפילו היו כמה ציורים שהעליבו אותי, כי הם שידרו זילות במה שקרה באמת באירופה.”

“היומן של האנה פרנק הוא סיפור על...
טוב, נו, כולכם וודאי כבר יודעים על מהו, כך שאיני רואה בכלל כל צורך לפרט עליו.
אבל, מה שאתם לא יודעים, זה, שיומנה של האנה פרנק הוא לא רק סיפור על..., אלא גם ציור על...

אחרי שקראתי את "האנה פרנק-היומן הגרפי" (שדרך אגב, חתומים עליו היוצרים של הסרט הנפלא 'ואלס עם באשיר'), לא הבנתי איך עד עכשיו הסתדרנו עם היומן ללא הציורים.

כי הציורים, אם כן, הם החוזקה של הספר. הם מעניקים גוון נוסף לסיפור, שמתחבר עם הגוון של המילים הכתובות, שביחד יוצרים חווית קריאה רב-חושית.
האנה פרנק מאוירת בצורה חמודה ומקסימה כל כך, שקשה שלא להתאהב ולהזדהות עם הנערה המסכנה, שמשתוקקת לחיים רגילים בתוך כאוס אחד גדול, כשהאופטימיות והפסימיות משחקות באותו המשחק. האיורים, וגם הדרך שבה האנה כותבת, מבטאים, לעיתים בצורה מטאפורית ולעיתים בצורה ישירה, רגשות שונים כגון, פחד וחשש, תקווה, שעשוע (כן, יש גם שעשוע - בכל זאת, צריך לחיות איכשהו את החיים), ושנאה וטינה.

כתיבה גרפית היא אומנות. וכאומנות, בעיניי היא מאוד מוסיפה ליומן של האנה פרנק - ולא רק בגלל האיורים היפים והמושקעים (אדבר על כך בהמשך) אלא גם אהבתי איך צמד הכותבים, לקחו את המלל הקיים מיומנה המקורי של האנה פרנק, והוסיפו, בעזרת הציורים כמובן, מלל משלהם שממחיש ו"משדרג" את חווית ההשתתפות בעולמה במיוחד של האנה פרנק, ובכך הם לקחו את זה קצת גם לכיוון שלהם - ומה זה, אם לא אומנות?
השקעה רבה נעשתה גם באיורים עצמם. רואים שצמד הכותבים הם מקצוענים בתחום - גם על פרטים שלא חשובים בשביל העברת המסר לטובת התמונה הכללית, כמו אנשים שנראים באופק ("ניצבים"), או תמונות של פרחים על הקיר שמאחורי הדמויות, וכ'ו, הייתה השקעה רבה. וזו, בעיניי, מקצוענות. להתייחס גם לפרטים הפחות חשובים כדי ליצור תמונה כמה שיותר אותנטית ומוחשית.

אחרית הדבר, בה מפרטים מה עלה בגורלם של כל הדמויות המאכלסות את היומן, הייתה מאוד מרגשת ועוצמתית. פתאום הקורא התחבר יותר לדמויות, כי הוא ממש ראה את הפנים שלהם, בעזרת הציורים שהקימו אותם לתחייה.

לסיכום, ממליץ מאוד לקרוא. היצירה עושה המון כבוד ליומן המקורי, והוכחה לכך היא דברי המחברים בסוף הספר, בה הם ממהרים להתנצל אם הם פגעו במישהו, בדרך שבה הם שינו דברים פה ושם ביומן, והדבר מראה על רגישות רבה וכבוד ליומן המקורי.
מקווה שאין גם צורך לתרגם את ההמלצה שלי לציור, על מנת שתשתכנעו ממנה.”

“הזהרה: ביקורת משתפכת.

זה כנראה העיבוד הגרפי הטוב ביותר שקראתי אי פעם וספר טוב כל כך אני חושב שכל בית צריך עותק, החל בבתי הספר ובספריות.
אני בטוח שכמעט כל אדם בוגר בעולם המערבי (ובוודאי בארץ, אבל קהל היעד פה קצת יותר רחב) יודע מי הייתה אנה פרנק ומה היומן שלה מסמל. אבל האוצר הזה די אבוד לדור הצעיר שכמעט לא קורא, יחד עם זיכרון השואה שגם הוא הולך ונעלם. בואו נודה על האמת, אפילו לאלה מאתנו שמבינים את חשיבות הזיכרון זה מאבק. אף אחד לא באמת אוהב ספר שואה או סרט שואה, אז איך מעבירים את המסר הזה לצעירים? איך זוכרים בעצמנו?
לפולמן ופולונסקי, המוכרים (לפחות לי) מהטיפול הגרפי המצוין שלהם במלחמת לבנון, וואלס עם באשיר (הסרט, נניח בצד את הרומן הגרפי), היה רעיון גאוני, לעבד את היומן של אנה פרנק לרומן גרפי. הייתי נותן להם מדליות רק על הרעיון אפילו אם הביצוע היה פחות טוב, אבל הביצוע גם הוא מוצלח ביותר.
צריך למדוד עיבוד בשתי אמות מידה, עד כמה הוא שומר מרוח המקור ומה הוא מחדש. בשתי אמות המידה האלו הספר הזה מספק את הסחורה. כיוון שלא ניתן היה לעבד כל עמוד ושורה מהמקור מכיוון שהספר היה ארוך מדי, פולמן ופולונסקי היו צריכים לבחור איזה חומר לשמור ואיך לאייר את מה שנשמר. ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא בבחירה הזו ולשמחתי הבחירות שלהם מאוד מוצלחות. התוצאה היא עיבוד שמצד אחד שומר על רוח הנעורים וההתבגרות של המקור ועל הסיפור והמקום שלו בשואה ומצד שני מצליח להנגיש אותו למבוגרים ולצעירים כאחד. למען האמת, ככל שאני מנסה, אני לא יכול לחשוב על משהו שהייתי עושה אחרת. אני מצדיע הן לרעיון והן לביצועו, ונותן לספר הזה חמישה כוכבים מתוך חמישה, בקלות.”

“ש לי ווידוי. התאהבתי באנה פרנק. התאהבות אמיתית- היא לא יצאה לי מהראש הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא את היומן הגרפי. ובכלל קניתי אותו לאחותי הקטנה, כי אני את היומן המקורי קראתי כבר לפני עשור.

לפני עשור הייתי בגיל של אנה. הסיפור נגע לליבי, אבל גם קצת שיעמם אותי.. יותר מידי פילוסופיה בשביל ילדה בת 14. אבל היום, כשקראתי את היומן הגרפי, פתאום הבנתי. היא בוגרת ממני בעשור, לכן רק עכשיו הבנתי. הבנתי את החוכמה, את ההסתכלות המרתקת על החיים, את הבריחה ליומן כי מחוצה לו פשוט רע.

והתאהבתי. ורציתי לשבת איתה לשתות קפה בבוקר שישי ולדבר על החיים, שתספר לי עוד קצת, שתלמד אותי עוד קצת.

לפני עשור הייתי בגיל של אנה. ורק היום אני מרגיש שאני מספיק בוגר בשבילה. ואני מתגעגע אליה, ואני רוצה שהיא תחלים ולא תמות לי רגע לפני שהמלחמה נגמרת.

***
(יש לי ביקורת על הספר. לטוב ולרע, אבל זה פשוט לא רלוונטי בעייני. הלוואי שנכיר אותה ונשמע את הסיפור שלה שוב ושוב ושוב. תמיד. ושאף פעם לא נשכח)”