ביקורת ספרותית על ילדות [מהדורת עם עובד] - ספריה לעם #412 מאת מקסים גורקי
ספר מעולה

---

"למות זו לא חכמה גדולה – אילו רק ידעת לחיות" אומר הסב האלים לאימו החולה של אלכסיי, גיבור הסיפור. אכן הילדות הזאת, שהיא כנראה ילדותו של הסופר עצמו, זרועה מוות וחיים קשים, מרים ורווי אלימות. זוהי רוסיה במחצית המאה ה-19: "..לימים הבנתי שבגלל עוניים ודלות חייהם ששים בני רוסיה בכלל למצוא בצער שעשוע לנפשם; הם משחקים בו כמו ילדים קטנים, וכמעט לעולם אינם מתביישים באומללותם. בימי החולין שאין להם קץ גם הצער הוא חג, גם השריפה היא שעשוע; לפרצוף ריקן, גם שריטה היא קישוט".

אבל לא הכל שחור בחייו של אלכסי שגודל ברוך ואהבה על ידי סבתו ובגסות מלווה במלקות על ידי סבו. הוא לומד לשרוד ברחוב, לבנות לו עולם משלו ומגבש לעצמו תפיסת עולם נוכח מה שהוא רואה. אכן למרות התיאורים הקשים של החיים בניז'ני, התיאורים הקשים של רבות מהנפשות הפועלות, גורקי אינו פסימי. לקראת סוף הסיפור, במבט מפוכח של מבוגר, מביא הוא את משנתו באשר לצורך לדון בילדות ההיא: "כשאני נזכר בתועבות האלה של החיים הרוסיים על פראותם ובהמיותם, יש שאני שואל את עצמי: האם יש טעם לדבר על כך? ובביטחה מחודשת אני משיב לעצמי: כן. כי האמת המבישה הזאת עדיין חיה ונושמת, היא לא התפגרה עד היום. זו האמת שעלינו לרדת לשורשיה על-מנת לשרש אותה מן הזכרון, מן הנשמה, מכל החיים המאוסים האלה. ויש עוד טעם אחד חיובי יותר, הדוחק בי לצייר את התועבות האלה. אמת הן מעוררות סלידה....ואף על פי כן האדם הרוסי עודנו צעיר ובריא בנפשו כל-כך, שהוא הולך וגובר עליהן, ויגבר עליהן בעתיד".

זהו למעשה הסיפור. שלל דמויות ססגוניות מתוארות היטב: הן אינן סטריאוטיפיות – טוב ורע מעורב בהן: הכל שאלה של מינון. הדמויות הנשיות של הסבתא ובמידה מסוימת גם של האם מרשימות, אך גם הן אינן נקיות מפגמים. לעומתם גם הסב המרושע אינו התגלמות הרוע המוחלט. בתווך מופיעות דמויות שונות שבטוב ליבן ובאנושיותן מסייעות לאלכסיי לצלוח את ילדותו ובכלל זה חבורת נערים המגיעים ממשפחות הרוסות ומצליחים לכונן חברות אמיתית. עם זאת, חברויות אלה נרקמות בין בני אותו מעמד ואם אלה חורגים מכך, כמו במקרה של אלכסיי וילדי השכן העשיר, המקיימים אותם נענשים בחומרה.

התרשמתי מאד מיכולתו של גורקי לתאר את הווית החיים באותה רוסיה, תיאורים אלה שזורים בסיפורי אגדות שמספרת הסבתא ושירים עממיים שמדקלמים שיכורים ופיכחים כאחד. אחד מהדברים המרתקים בעיני בספר הוא דמותו של אלוהים כפי שהיא מצטיירת אצל גורקי. אם להשתמש בהערה מלומדת שהעירו חברים בסימניה (אשריקו ואוקי) על ביקורת אחרת שכתבתי, האל המתואר כאן סובל מהפרעת זהות דסוציאטיבית. האל כפי שנראה על ידי הסב הוא אל נוקם ונוטר, חסר רחמים וחמלה, יודע הכל, שאין דבר הנסתר ממנו. ואילו האל כפי שנשקף בעיניה של הסבתא הוא מעין דמות אב רחום וחנון, מעט מרושל, העוולות מתרחשות משום שלא בכל הוא מבחין. גם הפניה לאל הזאת שונה בין הדמויות: הסבתא סונטת בבעלה המתפלל בדיוק לפי הטקסט ואינו מוסיף "מילים מהלב" כמוה. בעיניו היחס שלה לאל היא תפלות. הבדלים אלה משתקפים באופין השונה של בני הזוג; דמות האל היא במידה רבה תמונת ראי של נפשותיהן. לא בכדי אמר וולטיר שהאל ברא את האדם בצלמו וזה החזיר לו מידה כנגד מידה.

השורה התחתונה:ספר קודר, מרשים ומשכנע באמיתותו. חודר לטיבה של הרוח האנושית – למצער לזו הרוסית, כך אני מתרשם. מומלץ מאד.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על ילדות [מהדורת עם עובד] - ספריה לעם #412