הסיפור פה ברוח "אלף לילה ולילה", מתרחש בתור הזהב בעולם המזרח. המספר מספר את קורותיו לח'ליף אלמוני. אני מניחה שהרקע ההיסטורי, שאינו אופייני לסיפורי מדע בדיוני, נבחר בזכות המוניטין של התקופה, שבאותם מקומות סיפור שלא יאומן יכול להתקבל כאפשרי... (ראו "אלף לילה ולילה"). הסיפור עוסק באלכימאי מסתורי שבנה שער המאפשר לאדם לעבור 20 שנה קדימה - או אחורה - בזמן ולפגוש בו את עצמו המבוגר או הצעיר, לדבר וללמוד ממנו את מה שנראה לו חשוב ללמוד. הגיבור הוא סוחר, שלפני 20 שנה עשה שגיאה שעלתה לו במחיר גבוה ביותר.
מה הייתם עושים אם אפשר היה לפגוש את עצמכם המבוגר בעשרים שנה? בוודאי אפשר יהיה לקבל טיפים שימנעו מאיתנו לעשות את השגיאות שעוד נכונו לנו בעשרים השנה הקרובות, לא? אבל צ'יאנג חסם את האפשרות הזו. בסיפור הזה אי אפשר להימנע מהתוצאות גם אם אפשר יהיה למנוע את השגיאות שגרמו להן. מה שקרה נקבע מראש וכל מה שהאדם יכול לשנות זו הידיעה מה יקרה לו.(מזכיר לכם את "פגישה בסמארה"? גם לי) ומה הייתם עושים לו יכולתם לפגוש את האני הצעיר בעשרים שנה שלכם? צ'יאנג משתעשע באפשרות הזו, גם כאן אין אפשרות לשנות את מה שקבע הגורל לאותו אדם, אבל ה י ד י ע ה עושה את כל ההבדל. וזו מסקנתו המפתיעה של צ'יאנג בסיפור הזה: העשייה אינה משנה אבל הידיעה משנה הכל.
אהבתי את הנובלה המבריקה הזו שזכתה לפרסי הוגו ונבולה בשנת 2008. טד צ'יאנג הוא סופר מדע בדיוני אנליטי. סיפוריו חקרניים, רעיונותיו מרתקים וחדשניים ועד כה נהניתי מכל מה שקראתי ממנו. הוא יודע לטוות עלילה ולספר סיפור, אבל מה שמרתק אותי בסיפוריו הוא הדרך בה הוא חושב. (אני לא מאמינה שאמרתי את זה).
















