ביקורת ספרותית על מתומן מאת חוליו קורטאסר
ספר טוב

---

הוא נכנס לקרון מתיישב מולה ומשתכפל בחלון. הוא יתן שם לאישה שמולו ,תיקה קפוץ בין ידיה, ואחר למקבילתה בחלון. קודם מחייכים למקבילה וכך מתחיל המשחק.
המשחק ממשיך במטרו אחר בסיפור אחר בו כפפה חומה רטובה משלג אוחזת במוט ליצב עצמה וכפפה שחורה צמרית קטנה אט מטפסת עליה.
לאן כל משחק מוביל והאם ידעו לעצור בזמן?
עכשיו קיץ ,בחוץ חם אבל בבית נעים. ארוחת ערב קלילה , קצת יין , סיגריות ומוזיקה נעימה אבל כשהטירוף מתדפק מבחוץ מתערער כל הפנים.
על סוורו עוברים שלבים. הוא במיטתו ומסביבו משפחה וחברים. כולם יודעים את החוקים וכולם נבהלים ממעופו של העש האחרון.
ובמיטה אחרת שוכב סופר , ימיו ספורים כך הוא מבין, יש לחסוך מידע זה מאישתו . הוא כבר רואה את הלוויתו ואישתו החזקה ששומרת דמעותייה , ימים רבים. עד שמגיע החבר הטוב שיכרוך ידו סביב כתפה ויקרב אותה לליבו ודמעותיה...האם יש בזה נחמה?
והיה גם טרמפ שלא ברור לאן יוביל וסופר שמגלה את מחיר האמת והשקר של אוטוביוגרפיה.
והזכרון והחלום והמציאות החלופית שהם יוצרים – האם אנחנו מחזיקים את המתים בחיים בזכרוננו או האם הם מבקשים עוד רגע בעולמנו.

שמונה סיפורים קצרים של קורטאסר שקראתי לאט בין ספרים אחרים. כל סיפור מעורר אסוציאציות חדשות , כל סיפור מעורר תהיות חדשות. רובם מדליקים נורות קטנות בראש שדולקות הרבה אחרי שהסתיים המלל. את חלקם לא הבנתי כלל ומבמקרה של קורטאסר זה בסדר גמור. לחלקם מצאתי ביאורים ברשת והבנתי שמה שהבנתי לא הבנתי וגם גם זה בסדר אצל קורטאסר.

אומרים שקורטאסר אוהב לשחק וניסיתי למצוא האם יש חשיבות לסדר הסיפורים במתומן , כיוון שיש מוטיבים ששזורים בין הסיפורים , אולם לא מצאתי או לא ירדתי לסוף דעתו.
הראשון החמישי והשביעי נוגעים במוות ובמחלה סופנית כאשר הראשון והחמישי מתעסקים יותר בזכרון שאחרי.
השלישי והשמיני הם משחקי מטרו אבל כל אחד הולך למקומות אחרים והשמיני והרביעי שניהם מתחילים רגוע ומתפתחים לאלימות וטירוף.

כתב יד שנמצא בכיס – הוא הסיפור האהוב עלי בקובץ ( וכנראה לא רק עלי – ראו כתבה למטה ) כמי שמסוגל להתאהב להתחתן ולהתגרש בנסיעת אוטובוס אחת אני מתחבר אליו ביותר.

השלבים של סוורו – הוא השני שמאוד אהבתי – הוא לכאורה הכי ריאליסטי – הקורא נחשף לשורה של טקסים\שלבים שלכאורה היו יכולים להיות חלק מתרבות זרה דרום אמריקאית שאיני מכיר אבל יודע שאין זה כך. העובדה שאין שום נסיון להסביר את השלבים פותחת איןספור אפשרויות.

קיץ וצוואר של חתלתול שחור הם אניגמתים מבחינתי ויום אחד מישהו אולי יפרשן לי אותם.

לקרוא את קורטאסר זו חוויה שאני ממליץ לכל חובב ספר. הדבר היחיד שצריך להבין זה שלא הכל צריך להבין.

עד כמה שאני יכול להבין יורם מלצר עשה עבודה טובה בתרגום. להלן קטע מההקדמה שלו לספר :

"על פי קורטאסר,אותו דבר שאנשים מכנים "מציאות" אינו אלא צמצום מתוך הרגל וחוסר שימת לב. הוא האמין שהרגליהם של בני האדם, ההתניות שטבועות בהם, הם אלו שגורמים להם להבדיל בין "אפשרי" ל "בלתי אפשרי ", בין "מציאותי" ל"דמיוני". לכן רבים מסיפוריו הקצרים מציגים מציאות שיש בה "סדקים" שלתוכם מחלחלת " מציאות אחרת ". הקורא נותר תוהה איזו מבין השתיים היא " המציאות האובייקטיבית ", עד כדי כך שעולה בו הספק אם אכן קיימת או יכולה להתקיים מציאות כזו. "

ומתוך הסיפורים :

"... בלי שהוא יאמר זאת אני יודע שהוא ידאג לכך שלא יהיה הדבר הזה שקוראים לו גסיסה, לתת לכלב למות לאט, בשביל מה. אני יכול לסמוך עליו, הכדורים האחרונים יהיו כמו תמיד ירוקים או אדומים אבל בתוכם יהיה משהו אחר..."
מתוך " ליליאנה בוכה".

" הכלל המושל במשחק שלי היה פשוט עד קיבעון, היה זה כלל יפה,טיפשי ורודני, אם מצאה חן בעיני אישה, אם מצאה חן בעיני אישה שישבה מולי, אם מצאה חן בעיני אישה שישבה מולי ליד החלון, אם השתקפותה בחלון הצליבה את מבטה עם השתקפותי בחלון, אם..."
מתוך – "כתב יד שנמצא בכיס".

"כל הדברים הרגילים, פרט לאותה כפפה קטנה ושחורה בעמוד עליו נשען, בין המוני ידיים ומרפקים ומעילים כפפה קטנה ושחורה נאחזת בעמוד המתכת והוא עם הכפפה הגדולה החומה שלו, הרטובה, אוחז בחוזקה את העמוד כדי לא ליפול על הגברת עם החבילות והילדה הבכיינית, ופתאום ההכרה שאצבע קטנטנה עולה על גם הכפפה שלו כמו על סוס, שהדבר בא מתוך שרוול מפרוות שפן משומשת למדי..."
מתוך "צוואר של חתול שחור".

ולסיכום מלצר מביא ציטטה\מוטו של קורטאסר :
"הספרות היא משחק, ואין דבר רציני יותר ממשחק".

לסיכום אחרון אחרון מבטיח ודי – כתבה יפה של שירה סתיו על סיפוריו של קורטאסר והסיפור שהיא הכי אהבה:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1138617

שנה טובה.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על מתומן