ניסיתי לברוח מ-הולֶה הנורווגי, להימלט מ-הדסטרום השוודי ולהתמסר לשיק הצרפתי:
פרוסות קטנות של לחם עם קצת ז'מבון, שמפניה בתוך שמפנייֶר, דירת תענוגות ברחוב נוטְרֶה-דָם-דֶה-לורֶט, בְּלָנְקֶט דֶה ווֹ שמגישים בבראסרי דופין...
אחחח, La vie est Bonne, La vie est belle...
עזבו שאין מתח, יש ניחוחות. בצרפתית הכל מריח אחרת...נשמע אחרת: נשים חינניות על המדרכות של שדרות דֶה לָה מָדְלֶן הן לא זונות מסוממות על המדרכות של אבא הלל, גם אם הן נראות אותו דבר וחולקות אותו מקצוע.
העלילה של הרומן הראשון לא סובלת מתחכום יתר: סוחר יין מפוצץ בכסף ושיכור מוויסקי משובח ושליטה מטורפת שרכש לעצמו ביד רמה והתנהגות בהמתית, נורה למוות כשהוא יוצא מבית תענוגות אחרי בילוי שבועי עם מזכירתו הצעירה בעלת הכינוי המלבב – חגב.
רב פקד מגרה, מפקד חטיבת הפשיעה במשטרה המשפטית של פריז, לא הולך סחור-סחור וניגש ישר לעניינים. הוא מדליק מקטרת, סוקר במבט חד וחמור סבר את הבלשים שסביבו ומכריז: "שבו, ילדים. כולכם מוזמנים לעשן, כמובן."
הוא מחלק הוראות זריזות, מסכם ומסיק מסקנות טריוויאליות ונועל את הישיבה של איש אחד + מקטרת באומרו "זהו, ילדים", והבלשים הממושמעים קמים כאחד ויוצאים מהחדר כמו חניכים בטירונות.
בלש בשם לפואנט שזכה לכינוי בוגר משהו - 'הקטן' - הוא נהגו הצמוד של הרב-פקד-מפקד-על, גברת מגרה היא המשרתת הקטנה והנאמנה שסורגת צעיפי צמר, מגניבה מבטים חטופים המפעילים קרני רנטגן זעירים שמגלים שפעת עתידית, מנגבת את אפו המנוזל, מגישה לו משקאות חמים הישר למיטה ומדווחת לו בטלפון כל יום מחדש מה היא מכינה לארוחת צהריים כדי לאפשר לבעלה אנין הטעם לשקול האם הארוחה מספיק שווה את הטרחה לקפוץ הביתה לאכול ולנמנם על הכורסא או לסעוד באיזה מסעדה פריזאית בעלת שם מבושם...
סימנון מכניס לפיו של מגרה ניתוחים פסיכולוגיים בשווי פרנק צרפתי וחצי אחרי הנחה, ולועס אותם בצורה יסודית וקפדנית שמא איזה קורא שנרדם בשמירה מרוב אין-מתח או התעלף מעשן המקטרת של הרב-פקד, לא יפספס את ההסבר המרתק כיצד הנרצח הפך להיות דמות חזירית ושנואה ("עסקיו צלחו באופן מעורר השתאות, אך בכל זאת נותר פגיע...הרגיש צורך להשניא את עצמו על סביבתו"), וכיצד הרוצח התגלגל לדמות של קורבן מושפל שאין לו מה להפסיד ובאו מים עד נפשו וגדשו את נהר הסיין כי בהיותו מושפל הרי הוא הושפל כתוצאה של השפלה משפילה במיוחד מצד הנרצח.
קצת לא נעים ללגלג על קלאסיקה בלשית צרפתית אבל מה הטעם לזייף קולות הנאה כשאין הנאה?
לשבת עם כוס יין ופלטת גבינות מסריחות ולגרגר מתענוג כשאין תענוג?
אז כן, אדון מגרה עשה לי מיגרנה.
מודה.
וגם השפה האלגנטית והתרגום החינני לא חיפו על העדר תוכן ועל נוכחות מוגזמת של איש אחד + מקטרת וסופר אחד שאוהב להאכיל בכפית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
