בעונה הראשונה של הסדרה מחוברים מאוד אהבתי לצפות בחנה, תיכוניסטית צעירה שחלומה היה לעשות קולנוע. לחנה היה משפט שהיה מאוד מזוהה איתה, והיא נהגה להשמיע לכל אחד בערך שהיא נפגשה אתו."מה עדיף? לאהוב ולהיפגע, או לא לאהוב בכלל?"

המילים האלו ריחפו באוויר כל זמן קריאתו של הספר הזה.

בשפה מצומצמת מתואר פה סיפור אהבה שמסרב לגווע, ומצד שני לא יכול להתקיים. הספר הוא לא רומן רומנטי שמאלצי, הוא לא לוקח את הקורא למסע של טלטלות רגשיות, הוא יותר צובט את הלב ככל שמתקדמים בקריאה.

סיפור מהחיים, על הבחירות בחיים, הנכונות או לא, על ההחמצות שבחיים.

עדין, רגיש, וכובש.

הכירה אותו בתיכון. הוא גבוה רחב כתפיים, כהה. עם שיער שחור ועיניים חומות. היא קטנה רזה עם עיניים כחולות כמו ים ושיער בלונדיני גולש על כתפיה הצרות. היא בשורה הראשונה שקטה מופנמת. הוא באחרונה עם חבר מפטפט. המחנכת העבירה אותו לידה, שיירגע. שיהיה בשקט שאולי ילמד קצת ולא רק יתעסק בעניינים חברתיים.

בטיול השנתי הוא כבר היה מאוהב והיא – גם. ביומנו הוא כתב: "כשראיתי אותה עומדת על קצה מצוק כששיערה רטוב והיא לובשת את הסוודר האדום הרגשתי משהו, שמעולם לא חשתי אותו בעבר. האם זאת אהבה?"

גם בשנה השנייה הם התיישבו בנפרד והמחנכת חיברה שוב. בשנתיים הבאות הם התיישבו כבר ביחד - מתחילת יא' ועד סוף יב'. אבל לו כבר הייתה חברה ואהבה. והיא הייתה זו, שיושבת לידו. הוא היה מרכזי, בולט, והיא... לא ברמה שלו.

בצבא כשהייתה מגיעה לחופשה משארם-א-שייך הוא היה קופץ לביקור. הם היו מדברים. היא הייתה אוספת אותו מהבית במכונית של הוריה והם הולכים לראות סרט ביחד. כבר הייתה לו חברה אחרת ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. מי סופר?

פעם אחת הם אפילו נסעו ביחד ל"רגילה" לכמה ימים לגליל וישנו על חוף הכנרת. הוא ניסה להתקרב אבל היא נראתה מסויגת. לא מעוניינת והוא ויתר.

הוא התחתן. היא הגיעה לחתונה בגפה. היא התחתנה שנה אחרי זה הוא הגיע לחתונה עם אשתו. הם נפגשו פעם פעמיים עם בני הזוג וחדלו. פעם נפגשו באקראי במסעדה בתל אביב ופעם הם הבטיחו לעצמם לחזור ולהיפגש רק שניהם אבל זה לא הסתייע....

"40 יום לפני שנולד הוולד יוצאת בת קול מהשמיים ומכריזה: בן פלוני לפלונית". ישנם כאלה שמיועדים זה לזה כבר מילדותם ולמרות זאת החיים עומדים כנגף בפניהם. גלגולים שונים ומשונים יעברו אלה שמיועדים זה לזה. הם יפגשו שוב ושוב בדרכי החיים העקלקלות. לרגע יתקבל הרושם שהנה או-טו-טו היעוד שלהם עומד להתגשם ושוב, כמעשה זדוני, שאף הוא נראה שבא מלמעלה, דרכיהם ייפרדו שוב.

על שני אנשים כאלה מספרת נטשה דראגניץ' בספר. מעבר לארץ אחרת, הליכה עם החלום, מלחמה, נישואין, לידות כל אלה ועוד חוזרים ועומדים בדרכם של השניים. אבל יש משהו, שמקשר ביניהם. משהו מיסטי, משהו שהוא מעבר למילים ולמגע ולמבט. משהו שמחבר ביניהם מעבר למקום, לזמן ולגיל.

הכרתי זוג של אנשים בכפר שלי, שהיו חברים בגרמניה לפני המלחמה ההיא הגדולה והארורה. הם ניצלו. היא עלתה לארץ. התחתנה ונולדו לה חמישה ילדים. בעלה נפטר צעיר והיא נותרה בגפה. הוא ברח מהמלחמה עד אוסטרליה הרחוקה. התחתן הוליד ילדים ואף הוא התאלמן והוא כבר לא היה צעיר. ואז יד הגורל הפגישה ביניהם בהתחלה בקשר של מכתבים ואחר כך בחיים משותפים. את שלושים השנים האחרונות של חייהם הם עברו ביחד פה בכפר הקטן בו אני חיה. עד למותם.

לא זכרתי באם קראתי את הספר בעבר, מה שגם אומר משהו.
החלטתי להתחיל בקריאה, "באם קראתיו, לבטח אזכר בעלילה" חשבתי.
אז זהו, שלא זכרתי דבר מלבד הגבור המתעלף!
הסיפור סיפור אהבה רומנטי דביק. לא אמין ולא משכנע. הדמויות שטחיות.
הספר קריא מאד ומתאים לקריאה קלילה, לא מחייבת, למי שנמצא במוד רומנטי או בחופשה ומחפש
להעביר זמן.
שטחי. חביב.
אותי אישית? עצבן!!!

בסיפור "כל יום,כל שעה" מתארת הסופרת את סיפורם של דורה ולוקה, שמשעה שנפגשו בגן הילדים נקשרה נפשו בנפשה, צמח סיפור אהבה מיוחד לרקע הים והדייגים, וכפר קטן וטיפוסי השוכן לחופו של ים בקרואטיה, אך כמו ברוב ה"אהבות המושלמות", יש מכשולים והתנגדויות, שמעכבים את מימוש החלום, וההתפתחויויות הנקרות לגיבורי האהבה משנות את העתיד שחלמו להם. דורה עברה עם הוריה לפאריס ונהפכת לשחקנית מוערכת, ולוקה בבגרותו נפגש עימה במקרה, כשהחליט להתמחות בציור בצרפת,ולאחר שהבטיחו זה לזו כי לא ייפרדו, הוא נוסע לביקור למשפחתו ולא חוזר משם, בשל התפתחויות לא צפויות.ודורה ממשיכה לקוות, ומופיעה מדי פעם בעיירה הקרואטית כדי להיפגש עם לוקה,השנים עוברות והתמונה מתבהרת, האם יכלו לממש את האהבה.והאם יוכלו לעשות זאת בעתיד?
ספר מעניין,וממחיש מצבים מפתיעים ואירונים בדרך האהבה, ובהשלכות על חיי האנשים בכלל. כדאי לקרוא.

ספר שננטש. לא היה לי חשק לסיים אותו אפילו, הגעתי לאמצע והרגשתי שזה פשוט בזבוז של זמן להמשיך לקרוא את הסוף.
הרעיון משך אותי אבל כשאני חושבת על זה לעומק וגם אחרי שגיליתי מה באמת עומד מאחורי הרעיון לסיפור, זה נראה לי מאוד טיפשי. איך ילד בן תשע וילדה בת שש יכולים להיות מאוהבים אחד בשני עד אין סוף ולזכור אחד את השני גם אחרי 16 שנה ועדיין להיות מאוהבים?! זה פשוט מוזר לי, זה יצא ממש לא שגרתי, יותר מידי מוגזם אפילו והכותבת לא עשתה את העבודה שלה, היא שיעממה אותי כול כך, לא התלהבתי לקרוא את הסיפור שלהם, הכול היה מרוח מידי והכתיבה הייתה מאוד יבשה, חסרת שיחות וזה היה ספר ממש תקוע.
לדעתי, בתקציר של הספר הם הציגו את הסיפור יותר מידי טוב, היו לי ציפיות לגביי הספר הזה, קיוויתי למשהו טוב אך מאוד מאוד התאכזבתי.

על זה נאמר כוחה של אהבה :-)
מרגש ותמציתי