מודה באשמה, בחרתי בספר הנ"ל בגלל השם המבריק שלו. אני חושבת שאין אוהב ספר אחד שיכול לסרב לספר בעל שם כל כך מוצלח. למעשה המשפט הנ"ל הוא המוטו של בית הקפה הספרותי של גיבורת הספר, דיאן, פאריזאית מאושרת למדי שחווה אובדן נורא. החלק הראשון של הספר עוסק בדיכאון שלה, בהתמודדות שלה עם האבל, ובחוסר הרצון שלה לצאת אל העולם, לעבוד או לעסוק באיזושהיא פעילות. גם חברה הטוב ושותפה העיסקי, פליקס, ההומו המוחצן ושטוף הזימה, לפי מיטב הקלישאות ההתרבותיות, לא מצליח לגרום לה להתגבר על אבלה.
אך באופן פתאומי, לאחר שנה, דיאן מחליטה לעזוב את הכול ולעבור לכפר קטן באירלנד הקרה ושטופת הרוחות. ואכן, באופן בלתי מפתיע אירלנד באמת מתגלה כקרה ושטופת רוחות אך בבית השכן לדיאן מתגורר לו הית'קליף, סליחה, אדוארד. אמן יפה תואר, גבוה, פראי, חזק שאינו מסוגל לקשר רגשי למרות שבתוך תוכו הוא למעשה צמא וכמה לאהבת אמת. כפי שהבנתם עד כה, כמות הקלישאות בספר בהחלט עוברת את הממוצע הסביר, וכצפוי נרקם קשר מיוחד, סוער ומלא ניגודים בין דיאן האבלה להית'קליף, אופס, אדוארד המיוסר.
דווקא בסוף הספר המחברת מפתיעה, היא נזכרת שהיא בעצם פסיכולוגית קלינית ומחליטה לסיים במסר טיפולי-חינוכי בסגנון ניו אייג'י משהו, כך שהרומן הרומנטי שלפנינו זוכה לסוף שללא ספק יאכזב את מעריצי הז'אנר. בכול אופן, למרות ההתחלה הכבדה והמדכאת למדי והאמצע הנדוש מדובר בספרון חביב למדי בעל שם פשוט גאוני.
נב הספר תורגם מצרפתית ע"י מורן אטיאס (לא, לא השחקנית המצליחה!)


















