ספר מעניין המגולל בתוכו חיים של אישה שחוותה אובדן קשה מנשו
בהתחלה היה לי מעט קושי לקרוא אותו אבל לאט לטט ליבי נפתח אליו.
ספר עצוב ושמח בו זמנית.

מודה באשמה, בחרתי בספר הנ"ל בגלל השם המבריק שלו. אני חושבת שאין אוהב ספר אחד שיכול לסרב לספר בעל שם כל כך מוצלח. למעשה המשפט הנ"ל הוא המוטו של בית הקפה הספרותי של גיבורת הספר, דיאן, פאריזאית מאושרת למדי שחווה אובדן נורא. החלק הראשון של הספר עוסק בדיכאון שלה, בהתמודדות שלה עם האבל, ובחוסר הרצון שלה לצאת אל העולם, לעבוד או לעסוק באיזושהיא פעילות. גם חברה הטוב ושותפה העיסקי, פליקס, ההומו המוחצן ושטוף הזימה, לפי מיטב הקלישאות ההתרבותיות, לא מצליח לגרום לה להתגבר על אבלה.

אך באופן פתאומי, לאחר שנה, דיאן מחליטה לעזוב את הכול ולעבור לכפר קטן באירלנד הקרה ושטופת הרוחות. ואכן, באופן בלתי מפתיע אירלנד באמת מתגלה כקרה ושטופת רוחות אך בבית השכן לדיאן מתגורר לו הית'קליף, סליחה, אדוארד. אמן יפה תואר, גבוה, פראי, חזק שאינו מסוגל לקשר רגשי למרות שבתוך תוכו הוא למעשה צמא וכמה לאהבת אמת. כפי שהבנתם עד כה, כמות הקלישאות בספר בהחלט עוברת את הממוצע הסביר, וכצפוי נרקם קשר מיוחד, סוער ומלא ניגודים בין דיאן האבלה להית'קליף, אופס, אדוארד המיוסר.

דווקא בסוף הספר המחברת מפתיעה, היא נזכרת שהיא בעצם פסיכולוגית קלינית ומחליטה לסיים במסר טיפולי-חינוכי בסגנון ניו אייג'י משהו, כך שהרומן הרומנטי שלפנינו זוכה לסוף שללא ספק יאכזב את מעריצי הז'אנר. בכול אופן, למרות ההתחלה הכבדה והמדכאת למדי והאמצע הנדוש מדובר בספרון חביב למדי בעל שם פשוט גאוני.

נב הספר תורגם מצרפתית ע"י מורן אטיאס (לא, לא השחקנית המצליחה!)

הספר הזה הוא LA PETIT CROISSANT (תרגום מצרפתית: קרואסון קטן) שנבלע בביס אחד!

אני שייכת "למכורים" שמתעוררים בבוקר, ועד שאני לא שותה כוס קפה אסור לדבר איתי. מכאן שלא היה שום צ'אנס שאדלג על הספר הזה.

כריכת הספר מאוד אטרקטיבית וצבעונית, יופי של בחירה שיווקית. שאפו!

"אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה", כתוב בקלילות, עם פרקים קצרים ובגלל אורכו ומשקלו, נוח לשאת אותו בתיק. ספר קליל, שלי הוא העביר ערב נפלא. אני גמעתי אותו עם שתי כוסות קפה, תוך ויתור על הקרואסון בשביל הדיאטה 

העלילה אומנם קלילה, אך עוטפת בתוכה התמודדות עם אובדן, טרגדיה, ומסע נפשי בניסיון להשתחרר...

כל הספר כתוב בגוף ראשון מפיה של דיאן הדמות הראשית בגובה העיניים.

דיאן איבדה את בעלה קולין בן ה-33 וביתה-קלרה בת ה-6 בתאונת דרכים. האבל על האובדן לא מרפה. ואיך אפשר? זו טרגדיה!

דיאן הסתגרה בביתה מאחורי וילונות, התחברה לשתיה וסיגריות, והיתה מוכנה לשוחח אך רק עם ידידם המשותף שלה ושל בעלה – פליקס.

פליקס דמות צבעונית, תוססת חיים, שנשים לא עניינו אותו, אלא בני מינו בלבד.

הקשר ביניהם היה בזכות השותפות בבית קפה ספרותי, בשם "אנשים" שפתחו יחדיו לפרנסתם.

אהבתי את פליקס לאורך כל העלילה, וכיצד בקסמו המיוחד הוא לא הניח לדיאן להתדרדר לתהום. הוא הצחיק, שיעשע והגיש לה את כתפו.

באחד הימים דיאן החליטה לנסוע לאי מולראני באירלנד כדי להתבודד. היא שכרה דירה מזוג אירלנדים נחמדים: אבי-עקרת בית וג'ק-רופא בפנסיה.

למרות המערה החשוכה שדיאן נמצאה בה, הזוג הצליח לגרום לה להיפתח בדרכה שלה והיא אף מתיידדת איתם. לזוג בת ובן מאומצים: גו'דית ואדוארד שהתגורר בסמוך לדיאן.

אדוארד בניגוד לאחותו הסימפטית, היה טיפוס מוזר שחובב את עינית המצלמה. בן תמותה לא נחמד, אנטיפטי, אגוצנטרי, גס רוח וההיפך המוחלט מ"הנשמה הטובה" - פליקס.

היצור היחידי שהיה קרוב לאדוארד היה בעל ארבע רגלים- הכלב, ובנוסף גם היחידי שמילא את פקודותיו על פי שריקות בעליו. במקרה הזה הכלב ממש לא דמה לבעליו, והיה הרבה יותר חברותי מאדוארד.


כבר במפגש הראשון עימו, דיאן תיעבה את אדוארד וגררה גם אותי לתחושותיה. ציטוט מעמוד 57 במפגש הראשון בין דיאן ואדוארד: "האחיין המדובר ירד מהג'יפ בהבעה קשוחה ומזלזלת שלא עוררה בי כל אהדה. ג'ק ואבי הלכו לקראתו. הוא נשען על דלת המכונית בזרועות שלובות. ככל שהסתכלתי עליו יותר, התחלתי לתעב אותו. הטיפוס הקלאסי שמעביר שעות בחדר האמבטיה כדי לשוות לעצמו מראה מרושל במכוון. הוא נטף יהירות והתהלך כאילו הוא מכוכב אחר לעומת בני התמותה המצויים."

השניות הראשונות למפגש בין דיאן לאדוארד, כבר זרעו את החיכוך הראשון ביניהם. ככל שמערכת היחסים נמשכה, היא אספה חיכוכים ורוגז, ומאידך, התקרבות והכרות בין הצדדים. שניהם: דיאן ואדוארד החלו אט אט, בין חיכוך אחד לשני להתקלף.

בסיועו של "מר בדידות", המרחק הגיאוגרפי מהוריה ופליקס, דיאן הצליחה לאסוף את עצמה. תוך כדי השהיה באירלנד, היא מתאהבת וחווה כמה רגעי נחת לצד משברי עלבון.

אהבתי את דיאן כמו שהיא. לא סבלתי את אדוארד, למרות שהוא הצליח להפתיע אותי. הזוג אבי וג'ק מקסימים ובכל הקוקטיל הזה יש לא מעט "קיטש הוליוודי".

סיפור קליל וזורם כמו בד שיפון שמתנפנף ברוח. ואם עסקינן בקיטש אז עד הסוף ... רציתי סוף קצת שונה, ובמקרה הזה אנייס מרטן לוגאן הפתיעה אותי.

זה מסוג הספרים שמתאימים מאוד לתסריט שיהפוך "לסרט בנות".

את הספר התחלתי כבר לקרוא בהליכה מהסיפריה לביתי, וכהגעתי לביתי כבר לא הצלחתי להניחו.

הדמויות של דיאן ואדוארד סיקרנו אותי ולשניהם היה את "העבר" שלהם.

זהו ספר שמתחיל בקצב איטי ומתגבר בהמשכו. נוח במשקלו ומסקרן.

קוראים נכבדים, אז מי צריך יותר מזה כשהטמפרטורה היא מעל 30 מעלות צלסיוס?

יופי של ספר שמשול אצלי לארוחת ערב קלילה, עם כמה נשנושים שמתאימים לקיץ הישראלי.

בעניין שם הספר: "אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה"... אני לא קונה את המשפט הזה. לדעתי אפשר להיות מאושרים – זו רק החלטה.

ממליצה בחום יופי של קוראסון חמים וטעים.

לי יניני

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה – אנייס מרטן-לוגאן

קראתי את הספר ללא הפסק והספקתי לסיימו ביום אחד. ספר קריא, כתיבה זורמת ויפה. הזדהיתי עם תיאורי המצב הנפשי של הגיבורה לאחר שעברה טראומה קשה בחייה. השתכנעתי מהכתיבה על מצבה הנפשי מאחר ולאבד בעל ובת בבת אחת זה לא דבר קל. אבל...
כן, לצערי, יש אבל. תוכנו של הספר ידוע לקורא כבר בראשיתו. ההחלטות של הגיבורה הן לא ייחודיות. מדי פעם שחל שינוי בחשיבה או בהחלטה או בפגישה עם אדם זר, הקורא כבר מכיר את השתלשלות העניינים ביניהם וההמשך ידוע לו מראש. קיוויתי, מאוד קיוויתי, שלפחות בסוף הסיפור תנחית לנו הסופרת פנץ'-ליין שיהווה הפתעה גמורה לקורא. סיום שאינו שגרתי ואינו מצופה, אך לא כך היה וחבל.
הסופרת היא פסיכולוגית קלינית במקצועה שבחרה לעבור לאחרונה לכתיבה. ספרה הנוכחי יצא לאור בהוצאה עצמית ברשת האינטרנט, זכה להצלחה ותורגם לכמה שפות.

הספר הזה גרם לי לתחושת חמימות בלתי מוסברת, מדובר בספר קצרצר שמכיל בתוכו סיפור התמודדות עם אובדן וכאב. סיימתי את הספר תוך ערב אחד והרגשתי שהוא נגמר מהר מידיי.
לספר יש סוף פתוח (שונאת את זה), אבל הסוף גם לא היה צפוי.
ספר חמוד זורם וקולח, מומלץ למי שסתם רוצה להעביר ערב נעים בקריאה קלילה.

אישה (גיבורת הסיפור דיאן) מאבדת ברגע את כל עולמה. בעלה ובתה נהרגים ובמידה מסוימת גם היא מוצאת את מותה. מה שנותר הוא חבר נאמן (ליתר בטחון הומו) המנסה להחזיר אותה מעולם מתים – לא, הוא אינו אורפיאוס; הוא בסך הכל הניגוד של המוות – החיים הם בכחנליה אמיתית. הגיבורה לא עומדת בזה ופונה לאירלנד הפראית ושם, באופן די צפוי וכמעט מאולץ, היא מוצאת דרך חזרה מהשאול לעולם החיים. הייתי אומר שהרומאן הזה הוא קיטש מוחלט ובנאלי להחריד, אבל הסופרת מצליחה, ברגע האחרון, להציל את הסיפור משיממון מוחלט.

בתוך סיפור רווי אלכוהול, סיגריות ואינסוף רחמים עצמיים, הגיבורה מנסה לשרוד. הגיבורה הזאת, למרות נתוני פתיחה מרשימים, לא הצליחה לעורר אצלי, כקורא, אמפתיה. תהיתי האם זו הצלחה של הסופרת? האם זה כשלון?

בלשון המעטה, זו אינה, בעיני, ספרות במיטבה. היא שבלונית, מהווה כרונולוגיה של אירועים בלי עומק. דמותו של אחד מהגיבורים, אדוארד, אינה משכנעת ועוד פחות מכך דמותה של מייגן. גם דמויות נוספות (כגון אבי ודיאן)אינן משכנעות. יתרה מזאת, הסופרת לקחה רעיון מעניין - הפריזאית הקלאסית בעיירה שכוחת אל במערבה של אירלנד - חומר גלם מצוין להתנגשות בין צוויליזציות - אבל לא הצליחה להוציא מכך סיפור מעמיק, מאיר עיניים או למצער משעשע. אולי אני עדיין שבוי בקסמם של הסיפורים האיריים של קיגן ("ללכת בשדות כחולים") ואלה גורמים לתיאורים של אנייס מרטן-לוגאן להחוויר לידם. הסיפור הזה קל לקריאה – ובכתבי מילים אלה אני מתכוון לזכות וגם לגנאי. על הכריכה האחורית כתוב שהסיפור מעובד לקולנוע – נראה לי שאלה מסוג הספרים שגם בימוי בינוני וליהוק לא מרשים של שחקנים לתפקידים הראשיים יאפיל די בקלות על הספר עצמו.

המחברת איכזבה אותי. היא פסיכולוגית קלינית במקצועה והייתי מצפה מאדם שזו התמחותו ליותר עומק מאשר יש בספר זה. אפשר שהסופרת חששה שמא הספר יתמקד יותר מדי בעניינים מקצועיים מאשר בספרות. התוצאה היא שהספר יצא קרח מכאן ומכאן.

השורה התחתונה: ספר קליל (למרות הנושא) לטוב ולרע. שלושה כוכבים (וגם זה רק בזכות הסוף).

ספר חמוד וקליל, העביר לי כמה שעות של הנאה. ספר על התמודדות עם אובדן, כולל סיפור אהבה, התאוששות איטית והמון תקווה לעתיד.
דיאן איבדה את בעלה ובתה בתאונת דרכים. היא מסתגרת בדירתה בפריז ומוכנה לדבר רק עם חברה הטוב, פליקס, שחי ממסיבה למסיבה ומבלה עם בני מינו. הם פותחים ביחד בית קפה ספרותי "אנשים". פליקס מנסה לעודד את דיאן ולהוציאה לבלות אך ללא הצלחה.
יום אחד דיאן מחליטה לנסוע להתבודד בכפר נידח באירלנד כדי לחשוב ולהיות עם עצמה. היא שוכרת בית מאבי ובעלה שמאד נחמדים כלפיה והיא מתיידדת איתם ועם בתם המאומצת ג'ודית. בנם המאומץ, אדוארד, גר בשכנות לדיאן. הוא טיפוס אנטיפת, בוטה ואני חברתי. בהתחלה יש לה מלא חיכוכים איתו עד שלאט לאט היא לומדת להכירו והשניים מתקרבים.
לאט לאט דיאן חוזרת לעצמה, חווה רגעי שמחה והתאהבות, נלחמת על רצונותיה ומצליחה בכך.
החלק האחרון קצר ומהיר מאד לעומת כל הספר וחבל. ההחלטה שלה היתה מהירה ובלי הרבה הסברים ועוררה בי הרבה מחשבה.
הספר קליל מאד, קצת קיטשי ולכאורה הכל צפוי אבל הסוף ממש הפתיע אותי.
ממליצה בחום!

ספר מהנה וזורם.
ספר על התמודדות עם אובדן ועל תהליך ההחלמה ממנו.

שמו של הספר סיקרן אותי. הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי לקרוא אותו.

דיאן חווה אובדן בחייה.
בעקבותיו היא מסתגרת בביתה בפריז ומתנתקת מהעולם בכלל וממשפחתה בפרט.
היחיד שהיא מאפשרת לו לבוא לבקרה הוא פליקס, חברה הטוב. פליקס מנסה להניעה להמשיך בחייה.
הוא מנהל עבורה את בית הקפה הספרותי שלה, "אנשים".
יום אחד מחליטה דיאן לעבור לתקופה במולראני, כפר נידח באירלנד. היא שוכרת דירה מזוג זקנים חביבים, אבי וג'ק, וממשיכה להתבודד מהעולם.
עם הזמן מתחברת ונפתחת לילדיהם המאומצים, ג'ודית ואדוארד.
אדוארד הוא השכן שלה ובתחילה אף "האויב הגדול שלה". הקשר בינה לבינו בפרט ובינה לבין בני משפחתו בכלל מתפתח לאורך העלילה.

הספר הזכיר לי במקצת את הסרט "החופשה" בכיכובן של קייט וינסלט וקמרון דיאז. כאשר קמרון דיאז עוזבת את ביתה בארה"ב ועוברת לתקופה לעיירה אנגלית ומתפתחת רגשית במהלך שהותה בעיירה.

דיאן לאורך הסיפור מחלימה לאט לאט מהאובדן שחוותה ומתחילה לקבל החלטות ולתפוס שליטה על חייה.
אהבתי שהסוף לא צפוי ונותר פתוח.
אהבתי את השילוב של דיאן הדיכאונית מול שתי דמויות אקסצנטריות ומוחצנות, פליקס בפריז וג'ודית במולראני.
מצאתי את הספר כמהנה, למרות שהיה חסר לי בו יותר עומק.
ישנם קטעים שהיו קיטשיים בעיניי.

קריאה מהנה!

בהוצאת כנרת זמורה ביתן

ספר קריא.להרגשתי קצת בעית אמינות בספור.