לאחרונה יש די הרבה - מה די הרבה, המון - ספרים וסרטים שגיבוריהם הם בני עשרה. הרבה מהם הם מתחום הפנטסיה המנסים להגשים את הפנטסיות של בני הנעורים. קראתי לא מעט ספרים מהסוג הזה וברובם הגיבור - משני המינים - עתיר יכולות מסוגים שונים, גורם/ת לבני המין השני להתאהב בו/ה, עושה תמיד את הדבר הנכון, אינטליגנטי/ת ויודע/ת להסיק מסקנות ולקבל החלטות שקולות וטובות. אלה ספרים שנעים מאד לקרוא אך אין בהם שום דבר ממה שקורה באמת בגיל הזה, ואת זה יודעים כנראה בני הנוער שהם קהל היעד של הספרות הזו.
דאף ברנה כתב ספר מצויין על נער בן 16, על הדרך בה הוא מתבונן בעולם, על עולמו ועולם חבריו. אין כוונתי לומר שחייו של כל בן עשרה דומים לחייו של טריפל אי - ממש לא. אבל עד כמה שאני יודעת כל בן ובת עשרה מרגישים את אותו בלבול, אותה תנועה בין אופורייה לייאוש, אותה בדיקה של גבולות, אותה אי ידיעה מי הוא זה החי בתוך הגוף שכבר צמח ונראה כמעט בוגר.
טריפל אי הוא ילד מבולבל בן 16 שגופו צמח הרבה יותר מהר מיכולתו הרגשית. הוא מנסה את כוחו באלימות ובריונות, קצת גניבת כלי רכב, קצת שוד מזויין של שיכורים, ובין לבין - מכות בין החבר'ה ככה בשביל להתאמן. הוא מדמה עצמו כגבר, חולם להיות מפורסם וידוע ועצמאי ולא מתכופף. אבל בפועל נגרר למצבים קיצוניים בלי שליטה אמיתית.
הסיפור מתאר את טריפל אי (הוא אלברט ארל אבנס) וחברתו הנקלעים לסופת שלג בקולורדו ונסיונותהם לשרוד את מזג האוויר הנורא. הסיפור מדוייק וחד ואמין בכל מילה שלו. קראתי אותו בזכות הביקורת של שירה 36 (תודה רבה!) ואני מצטרפת לתמיהתה - לא מובן לי איך ספר מעולה כמו הספר הזה לא קיבל יותר התייחסויות כאן. הספר נקרא במקור Too cool וכפל המשמעות אבד בתרגום.
וטריפל אי אומר על הסיפור "מושבת העונשין" של קפקא: "השופט דן אותך אבל לא מגלה לך מה פסק הדין. המכונה חורטת את פסק הדין על הבשר. כולנו לומדים על בשרנו. זה אלוהים, אני חושב, או אבא של קפקא, שחרט בו איך הוא יהיה..." והמשפט הזה הוא תיאור נפלא לחיים. לא רק חייו של טריפל אי, החיים של כולנו.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
