אני רואה בתהליכים , כלכליים, פוליטיים, מלחמות, קבלת החלטות והלכי רוח בציבור , מערכת אחת משולבת.
לכל אלמנט במערכת יש נקודת מבט ושיקולים למעשיו, בין אם הוא לוי אשכול, נשיא ארה"ב ג'והנסון, גמאל עבדול נאצר או משה דיין( אחד המקרים שקשה למצוא רציונאליות בהירה במעשיו).
איני אוהב ספרי היסטוריה שבהם יש התעלמות מהמיכלול, ואז יכול להופיע משפט " מלחמת העולם הראשונה פרצה כי הדוכס פרנץ פרדיננד ירום הודו נרצח על ידי הסטודנט פרינציפ".
כיום חקר המעמקים וגורמי ההיקף להחלטה או תופעה היסטורית כזאת או אחרת, מהווה המוטיב העיקרי בהבנת ההיסטוריה.
בין נושאי הדגל אני מוצא את הספרים הנפלאים של ברברה טוכמן על סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, ואפילו פרופסור צבי יעבץ ז"ל שחקר את האימפריה הרומית ממבט חברתי כלכלי.
קושי נוסף בכתיבת היסטוריה לארוע קרוב יחסית, הוא העדר פרספקטיבה נאותה.
מלחמת ששת הימים היא תאונה היסטורית שאיש לא רצה בה(למעט אולי הפלסטינאים, אירגון אש"ף בראשות עראפאת או חסן שוקיירי בגילגולו המוקדם).
הספר מיטיב לתאר את התגלגלות המלחמה, בהיבט הבינלאומי כמו רוסיה וארה"ב, והמדיני- חברתי של מדינות המזרח התיכון. התיאור של ניהול "מדיניות סף" על ידי ברית המועצות וארה"ב, מענין ומרתק.
שתי המעצמות רוצות להפגין תמיכה ולא להיות מעורבות, בבחינת :"ישחקו הנערים לפנינו".
המהלכים הצבאיים מובאים בצימצום רק כדי להדגיש את המיכלול המדיני.
בעוד שהספר מתאר יפה את היחסים בתוך החברה והשילטון במדינות ערב, הרי התיאור של המערכת הישראלית לוקה בעיני בחסר.
אני ממליץ על הספר :" תהיה מלחמה בקיץ" של מוטי גולני להשלמת חלק זה.
הספר מאיר עיניים. וניתן להבין ממנו גם על מערכת היחסים היום ובמיוחד בנושאי איראן.













