אחד הספרים מהיותר טובים שעוסקים במלחמת ששת הימים.
בספר זה מנתח אורן את השלבים שהביאו להדרדרות למלחמה
שבעצם איש לא רצה בה.
השחקנים הראשיים שמופיעים בספר כאילו ״רוקדים״ במין ריקוד טנגו
צעד קדימה, שניים אחורה, אבל זה לא ריקוד זוגות כי אם ריקוד מקברי
שמוביל אזור שלם למצב של מלחמה, הרג, הרס, אומללות וכו׳.
השחקנים מונעים במה שניקרה ביחב״ל, משחק סכום אפס, כאשר רק צד אחד
יוצא מרווח, וכל האחרים מופסדים, לשימחתינו יצאנו אנו מרווחים.
תובנה נוספת שנוצר תהליך של action- reaction, שבסופו ישראל נדחקה
לפינה ולא נותרה לה ברירה אלא לתקוף ראשונה.
הרבה חוקרים ובמיוחד פוסט- ציוניים, תולים את האשמה בישראל.
אבל זו היא האשמה טיפשית, מכוון שבמצב שנוצר בשטח, פשוט לא
נותרה לישראל ברירה אלא לתקוף.
בשונה מסיפרו של שגב׳1967׳, אורן, אינו יורד לעם, אלא בוחן את
הזירה ממבט על כשהוא מתמקד במקבלי ההחלטות בכל המעורבים:
בצד הישראלי, הערבי, ברה״מ, ארה״ב והאו״ם, שמזזכ״לו או- טאנט
עשה כמה מעשים שלא מעמידים אותו בצד השואף לשלום.
מחקרו של אורן ניסמך על מקורות מגוונים שחלקם נפתחו רק לאחר
נפילת הגוש הקומוניסטי, כמו כן מקורות אמריקניים מגוונים שהיו סגורים
לציבור עד לפני כעשר שנים.
להפתעתי , אורן נסמך על מקורות ערביים בדרך כלל פרטיים, אבל כאלה
ששופכים הרבה אור על הצד הערבי, על המאבקים הפנימיים במצרים
ובין מדינות ערבהשונות, ובעיקר על היחסים בין המשולש: מצרים, סוריה, ירדן
כאשר המסקנה הסופית שהמלך חוסיין הוא זה שיצא מופסד בגדול.
ספר מעולה, בעל תובנות עמוקות, פוקח עיניים,אשר מצדיק את מקומו בספרות
ההיסטורית של המאה ה-20.

אני רואה בתהליכים , כלכליים, פוליטיים, מלחמות, קבלת החלטות והלכי רוח בציבור , מערכת אחת משולבת.
לכל אלמנט במערכת יש נקודת מבט ושיקולים למעשיו, בין אם הוא לוי אשכול, נשיא ארה"ב ג'והנסון, גמאל עבדול נאצר או משה דיין( אחד המקרים שקשה למצוא רציונאליות בהירה במעשיו).
איני אוהב ספרי היסטוריה שבהם יש התעלמות מהמיכלול, ואז יכול להופיע משפט " מלחמת העולם הראשונה פרצה כי הדוכס פרנץ פרדיננד ירום הודו נרצח על ידי הסטודנט פרינציפ".
כיום חקר המעמקים וגורמי ההיקף להחלטה או תופעה היסטורית כזאת או אחרת, מהווה המוטיב העיקרי בהבנת ההיסטוריה.
בין נושאי הדגל אני מוצא את הספרים הנפלאים של ברברה טוכמן על סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, ואפילו פרופסור צבי יעבץ ז"ל שחקר את האימפריה הרומית ממבט חברתי כלכלי.
קושי נוסף בכתיבת היסטוריה לארוע קרוב יחסית, הוא העדר פרספקטיבה נאותה.

מלחמת ששת הימים היא תאונה היסטורית שאיש לא רצה בה(למעט אולי הפלסטינאים, אירגון אש"ף בראשות עראפאת או חסן שוקיירי בגילגולו המוקדם).
הספר מיטיב לתאר את התגלגלות המלחמה, בהיבט הבינלאומי כמו רוסיה וארה"ב, והמדיני- חברתי של מדינות המזרח התיכון. התיאור של ניהול "מדיניות סף" על ידי ברית המועצות וארה"ב, מענין ומרתק.
שתי המעצמות רוצות להפגין תמיכה ולא להיות מעורבות, בבחינת :"ישחקו הנערים לפנינו".
המהלכים הצבאיים מובאים בצימצום רק כדי להדגיש את המיכלול המדיני.
בעוד שהספר מתאר יפה את היחסים בתוך החברה והשילטון במדינות ערב, הרי התיאור של המערכת הישראלית לוקה בעיני בחסר.
אני ממליץ על הספר :" תהיה מלחמה בקיץ" של מוטי גולני להשלמת חלק זה.
הספר מאיר עיניים. וניתן להבין ממנו גם על מערכת היחסים היום ובמיוחד בנושאי איראן.

הספר מציג את השתלשלות הענינים סביב מלחמה זו מזוית ראיה גבוהה יותר הסטורית מאשר אלבומי הניצחון וה"חשופים בצריח" שהציפו אותנו בזמנו וכבודם במקומם מונח. הספר מטפל יפה בנושא קבלת ההחלטות בזירות השונות. שוב משחקת כאן ה real politics תפקיד מרכזי מכריע, והדמויות העיקריות במלחמה זו כמו נאצר, עאמר, חוסיין, אשכול וכל גלריית הפוליטיקאים והמצביאים נראים כמריונטות המשחקות לכלליו של במאי נסתר. זהותו של אותו במאי עדיין לא נפתרה. מדוע עוררו הרוסים באפריל 67 את המתח האזורי בין סוריה לישראל והאם תכנון מוקדם זה יצא משליטה וגרם לפרוץ המלחמה ? גם בספר אין תשובה לשאלה זו. גם לפרשת אוניית הביון "ליברטי" מוקדש פרק.
ספר טוב ומומלץ.