ויקטור קלמפרר, יהודי מומר על פי דתו, בן לגזע היהודי על פי השתייכותו הגזעית, נשוי לארית גרמניה, עובדה חשובה שהעניקה לו חיים בזמן שאחיו לגזע שולחו למחנות והושמדו באושוויץ, כתב ספר - יומן , בעל עוצמה רבה. סיפורו הוא סיפור השרדות למרות כל המכשולים וחיים על קצה התהום במשך ארבע- חמש שנים , שחלקן היה מירוץ לחיים עצמם פשוטו כמשמעו.
שתי נקודות חשובות ניתן להסיק מספר זה:
א) אם ( באלף גדולה), כפי שמתאר קלמפרר, חלקים רבים מן האוכלוסיה הגרמנית הביעו סימפטיה והזדהות עם בני העם היהודי , מדוע כמעט מאה אחוזים מהקהילה היהודית סולקה מגרמניה?
האם לא היה ניתן להציל רבים יותר? מדוע הכנסיה הקטולית לא יצאה בקריאה לכל מאמיניה להציל יהודים? וכך גם הכנסיה הפרוטסטנטית?
האם רובה של האוכלוסיה הגרמנית היתה אנטישמית או שרבים מן הגרמנים פשוט היו חסרי אונים מול העוצמה שגילמה המדינה הטוטליטרית?
ב) ויקטור קלמפרר, שהיה אדם בעל השכלה גבוהה ורחבה, מציג ביומניו איבה תהומית כלפי היהדות הציונית. כלפי הרצל והאידיאולוגיה הציונית .. עד כדי השוואתה לנאציונל סוציאליזם!!
האיבה של היהודי המומר הזה , שהיה נצר למשפחת רבנים שחיו בגרמניה מעל 200 שנה, שהוא עצמו הרגיש כגרמני וחי ללא כל זהות יהודית, ואפילו לא הזעירה ביותר. שהאפשרות של הקמת מדינה יהודית נראתה לו כחילול הקודש , בתולדות העמים. וכאינטלקטואל , דחה כל אפשרות ואמונה בקיומו של עם יהודי בעל זכות להגדרה עצמית , דבר שלכשעצמו מהווה אנטישמיות עצמית שלצערי הרב , הולכת ומתפשטת כיום בצעדי ענק.
תוך כדי קריאה חשתי לעיתים קרובות איבה עמוקה שמתפשטת בקרביי כנגד האיש הזה . אדם מבולבל שכל זהותו העצמית נשענת על אמונה שאיננה אפשרית- שיהודים יוכלו לחיות בשלווה ובשלום בגולה ( אירופה).
העובדה שקלמפרר שרד את השואה אפילו לא היתה בזכות עצמו, אלא בזכות אישתו שהיתה ארית לא יהודיה , ובזכותה לא השתייך לקהילה היהודית שגורלה היה מר.
באופן כללי, אני ממליץ לקרוא את הספר מהיותו סוג מסויים של ספרות תיעודית המאירה את נושא השואה מזוית שבדרך כלל איננו עוסקים בה.
טוביה.
















