ההתמודדות עם המוות היא משהו שאמור להיות משותף לכל בני האנוש. אבל רובנו ככולנו מדחיקים את העיסוק בזה. מפחד. מחוסר רצון לגעת. מהדחקה. חרדה. מחשש למזל רע. כל אדם וסיבותיו הוא.

אל הספר התוודעתי מהמלצה של נפש קרובה, ואכן כשקראתי את גב הספר הוא היה נשמע בעיני מבטיח מאוד. שילוב ייחודי על חיי בדידות בטבע, תובנות מיוחדות על החיים ועל המוות הבלתי נמנע ועל האומץ להישיר מבט, או לפחות לקבל את הדברים כפי שהם.
בספר הזה קובצו יומנים ומחברות של אדם בודד הגר בצפון השוודי בשנתו האחרונה. מכתמים קצרים יותר או פחות. תובנות, הגיגים, סיפורי יום יום וזכרונות שדרכם הקורא מתוודע לכותב ולעולמו האינטימי. אני מבין היטב את ההמלצה, ושמח שהתוודעתי אל הספר המיוחד הזה. בהחלט יש בספר כמה וכמה סיפורים טובים, אישיים, פשוטים, נוגעים. יש בסיפורים כנות והודאה בהחמצות של החיים, בחרדה ובכאב. אבל יש גם סיפורים סתמיים, לא לגמרי ברורים, שמקומם לא היה נהיר בעיני.

מדובר בספר דק וקצר, מיוחד, שעשוי להתאים בזמנים מסוימים, אך בזמנים אחרים ייראה פשוט ואולי לא ברור. ממני הוא מקבל בשלב הזה שלושה וחצי כוכבים.

לארס גוסטפסון יליד שוודיה מספר לנו סיפור שאולי אופייני לאופן בו אנו מדמיינים את האזורים הקרים של הצפון. מורה גרוש מתמקם לו בבדידות מוחלטת בביקתה קטנה ומגדל כוורות דבורים, כשלמן תחילת הספר עולה חשש לבריאותו. מרגע שמחליט המורה שלא לפתוח את המעטפה הגורלית, מטלטל הקורא יחד עם המורה בתהייה מה יש בה באותו מעטפה? ואולי חשוב מכך, בתוך אותו חוסר וודאות סמיך, עוקב הקורא אחר המחברות שהותיר אותו מורה בדימוס, מחברות שלפעמים פותחות פתח מסיפור חייו, ילדותו, נישואיו, אהבתו, ופעמים אחרות מדווחות מן הכאן ועכשיו את ההתמודדות עם הכאב והחשש מפני חזרתו, את יחסי האנוש אליהם הוא גם כמה אך גם חושש מפניהם עד סוף הספר.
עבורי זו היתה היצירה המתאימה ביותר כרגע. חוויה של דיבור כן שמוכן לקחת את אצבע הקורא, כמו עיוור, ולטייל איתו על פניו ועל כאביו ומדאוביו. לאפשר לחוש את בליטות החרדה, התשוקה, ההחמצה, הזיכרונות. ובכל זאת להניח לדמות זו ללכת אל מסע הסוף שלה. בדרכה הייחודית.

אני לא בטוחה שזה ספר שאפשר להמליץ עליו ביד רחבה. הוא דק ואינו יומרני, ועם זאת, האופן החשוף בו הוא נוגע בחיים ובמוות אינו בהכרח מתאים לכל אדם. שמחתי מאוד שהגיע אליי ואני מאמינה שיש כאן עוד קוראים שישמחו בו, מן הקלה של שיחה אמיתית עם אדם שמוכן לדבר.

וכעת לפינת הציטוטים היקרה:
"האמנות לעמוד בכאבים. זה קשור בכך שעד עכשיו איש לא היה מסוגל להפוך זאת לאמנות. אם , במקרה של אמנות בעלת דרגת קושי כה גבוהה שאיש אינו מבצע אותה."
"זה היה הנוף שלנו ובכל זאת הוא לא היה שלנו. היו אלה חיינו שהתחילו ועם זאת הם לא היו שלנו."

אני אוהב ספרות סקנדינבית ולא רק מותחנים שבאים מחלק זה של העולם.
צלחתי חצי ספר ונטשתי מחוסר עניין.
למרות שהוא מתורגם ישירות מהמקור השבדי הסיפור לא תופס והכתיבה בינונית.
העלילה מדכאת וסובבת סביב יומנים שנתגלו אצל אדם שמת וכיצד הוא נלחם במחלת הסרטן בשנים האחרונות לחייו.
התגלו בביתו של גיבור הספר שלשה יומנים כל אחד מהם מדלג בזמן מהעבר לעתיד ומתאר תקופות שונות בחייו של הגיבור.
לא רק שכל אחד מהיומנים רץ בזמן המחבר גם דאג לא להציג אותם אחד אחרי השני אלא לתת טעימות בערבוביה.
הדבר היחיד שכתוב יפה הם תאורי הנוף הסקנדינבי החורפי.
התובנות הפילוסופיות שהמחבר מציג הן רדודות ולא מנותחות לעומק.
הספר קשה להשגה, אך בכל מקרה לא שווה את המאמץ.
אני באמת תוהה מה גרם למוציא לאור להוציא ספר שכזה.

ספר מצוין, הרבה פילוסופיה , נגיעה עמוקה בהבנת האובדן, הכאב והבדידות. הספר מתעסק בקבלת ידיעה טרגית וכיצד הגיבור של הספר מתמודד איתה, זהו מסע מופלא לתוך עולמו הפשוט של מורה לשעבר, שמקבל את ההודעה הנוראה מכל. אולי הרעיון מזכיר את "שובר שורות" אבל כאן גיבורנו לא פותח עסק של קריסטל כחול, אלא עושה את זה בפשטות וקבלה בצורה יוצאת דופן.