מזה זמן רב אני מתעניין בנושא לחימת היהודים באשר היא היתה בזמן השואה.
כבר בהיותי תלמיד בבית ספר התעניינתי בנושא השואה , כמו נמשך מצד אחד ונדחה מצד שני.
צרוף המילים ״כצאן לטבח״ חרה לי מאוד, מעולם לא הצלחתי להבין כיצד אנשים- יהודים הולכים לבורות המוות בלי להביע כל רגש של מרידה ובמין חוסר אכפתיות. ונקצרים על ידי מכונות היריה כאילו היו שיבולים בשדה, בלי לנסות לברוח, להתמרד וכו׳ בשקט הם מתפשטים מבגדיהם, עורמים אותם בערימה והולכים לשפת הבור לעמוד בשקט ולחכות לכדור הגואל!
רבים מבין הקוראים בטח יצקצקו בלשונם ויגידו, וכי מה יכלו לעשות? למרוד? ומה עם ילדיהם הקטנים?
אינני יודע אם תגובת היהודים נבעה מאי ידיעת הסוף או שמא היתה זאת תגובה של השלמה עם הידוע מראש. אבל אני יודע שאלפי יהודים היו יכולים לקחת בידיהם מכל הבא ליד מאבן עד סכין ומקוש וכו׳
ולנסות ולרוצץ את ראשי הגרמנים ועוזריהם.
אני יודע שדבר כזה לא ניתפס בראש היהודי לאחר מאות שנים של פוגרומים ומצב אישי של כמעט עבדים, אבל חשבתי שבטח באיזה שהוא מקום לעזאזל קיים הרצון לחיות! הרצון להילחם על החיים..
ויטקה קובנר, רעייתו של אבא קובנר היתה אדם מן הסוג השני- זה שנלחם על חייו, או לכל הפחות לא אחת שיקחו אותה למות כאילו היתה כבש לשחיטה.
אופי מרדני , אחת שלא מוכנה ללכת בתלם מבלי לראות מה קורה סביבה ואחת שלא מכירה מהו פחד.
שמעתי באיזה מקום שאומץ לב לא קיים בעצם, וזהו בעצם האומץ לכבוש את הפחד האישי ולהגיב, במקום שאחרים קופאים במקומם.
אני מקבל את הקביעה הזאת!
במקום אחר למדתי, שרבים מאנשי הצבא במלחמת העולם השניה טענו פעם אחר פעם את נישקם אבל אף פעם בעצם לא לחצו על ההדק. גם זה מבטא סוג מסויים של קיפאון ופחד מוות.
כאשר מתארים את דמותה של הגיבורה בספר זה היא מתוארת יותר כצופה מהצד בשעה שאת ההחלטות היא משאירה שאבא קובנר שעמד בראש המחתרת לאחר שראש המחתרת הקומוניסטי מסגיר עצמו לגרמנים
ובלחץ אנשיו ואנשי הגיטו.
בספר הזה דמותו של קובנר יוצאת פגועה מכמה סיבות שלא אעמוד עליהם, למרות ניסיונה של ויטקה רעייתו להגן ולהציל משהו מכבודו.. למרות הביקורת על אבא קובנר, ויטקה יוצאת טוב מהסיפור וקיימת הסכמה כללית שהיא היתה דמות בעלת אומץ לב אמיתי שלא פעם הצילה את הקבוצה המצבי קץ ומבלי לשכוח את העובדה שהיא היתה הלוחמת היהודיה היחידה בין הפרטיזניות שקבלה את מדליית אות לנין, אחת מהמדליות היותר חשובות.
למרות ערכו של הספר כביוגרפיה, החלק שבו מתואר מעשיה של ויטקה בתור פרטיזנית , ובכלל החלק המוקדש למעשיה בזמן המלחמה , הוא מצומצם וחסר. אולי מפני שויטקה פשוט לא אהבה להתבלט, או מפני שהיא לקתה בזיכרונה. אבל אין ספק שמי שמחפש בספר מקור היסטורי עמוק למלחמת הפרטיזנים בגרמנים יצא וחצי תאוותו בידו.
למרות הפגם הזה, שאינני מוריד מערכו, לדעתי זהו ספר ראוי לקריאה.
שבת שלום לכולם,
טוביה

















