ביקורת ספרותית על סופי שול והוורד הלבן מאת אנט דומבאך
ספר מעולה

---

תמיד תהיתי מה גורם לאותו מיעוט מופלא לסכן את חייו ואת חירותו, לצפות לגורל של עינויים וכליאה לעצמם, לחבריהם ולבני משפחתם, ולהתמרד נגד משטרים דיקטטורים שמעצם טיבם נוטים לחסל כל בדל של התנגדות למשטרם בצורה הברוטלית ביותר. אין לי כמובן תשובה על השאלה הזו, אבל מיעוט כזה אכן קיים. תמיד. ובכל משטר טוטליטרי פורחות תופעות מדהימות הגורמות התרגשות ואמונה באדם, כמו הקבוצה הקטנה שנקראה "הוורד הלבן", שרובה אנשים צעירים, סטודנטים אידיאליסטים, ומעט ממוריהם. הקבוצה פעלה בגרמניה הנאצית בשנים 1942 - 1943, בעיצומה של הסערה הנאצית המתודלקת בהצלחות בשדה הקרב, ומוקפת באזרחים גרמנים ששלחו את המצפון שלהם לשינה ארוכה, והעדיפו לא לדעת, לא כל שכן לעשות מעשה.

אני יודעת שיש אסכולה הגורסת ששום סבל אנושי לא יכול להיות מושווה לסבל של העם היהודי בשואה, ולכן לא מעניין את חסידי אותה אסכולה לשמוע על סבל של אחרים, על אחת כמה וכמה של גרמנים באותה תקופה. אני גם יכולה לשמוע את המגיבים "מה הם עשו? חיברו והפיצו עלונים, ביג דיל!" ומשווים את המספר הקטן להכאיב של אנשים צעירים שהתמרדו נגד המשטר האפל למספר המבעית של הקורבנות התמימים של אותו משטר. אבל לדעתי סבל אנושי אינו יכול להיות יחסי. לדעתי הוא תמיד מוחלט. ואי אפשר להשוות סבל לסבל, לחסר ולצאת עם עודף. ומה שעשו חברי הקבוצה - שלכאורה לא שינו דבר במצב הכללי - היה כה מופלא, כה עצום, שהוא גורם למי שקורא את הספר לשוב ולהאמין במין האנושי. כי אם יש כאלה אנשים - אנחנו לא אבודים.

הספר הוא סיפור קריא מאד של תחקיר הסטורי המגובה בתאור של חיי היומיום של הגרמנים תחת המשטר הנאצי, במסמכים, קטעי יומן ומצורפים אליו גם העלונים שחוברו והופצו על ידי הקבוצה, עלונים מכמירי לב, שהעלו בדמיוני ילד המנסה לעצור טנק בידים חשופות. חברי הקבוצה - אינטלקטואלים ואידיאליסטים - ניסו להסביר בצורה הגיונית ורציונלית ו... כן, אינטלקטואלית, כמה מושחת ומסוכן המשטר הנאצי. והניחו, כה תמימים, שמי שיקרא את העלונים יצטרף מיד למחאה. הם אמנם לא השיגו עוד תומכים פעילים ברעיון שלהם, אולם בהחלט הדליקו תקווה באותו חושך.
7 אנשים הוצאו להורג בעריפת ראשם בפרשה הזאת. עוד כמה עשרות נאסרו ונכלאו לתקופות שונות. אבל הרושם המתקבל הוא ששבעה האנשים שסיכנו את חייהם ושילמו בהם היו בין המעטים שלא חיו בפחד תחת אותו משטר שהֶרג היה החזון שלו - לכולם. לא רק לאויביו.

"אתה יושב במיטה, מקשיב ללילה
כמה לילות כאלה כבר חכית
ושאלת את הלא נודע:
האם הם יבואו היום לקחת אותי?
הם יבואו באותו אופן שהם באו בוקר אחרי בוקר
לקחת אותם, את אלה שהיו חבריך
....
מכונית נעצרת, קול צעדים בחצר
נקישה, רעש במדרגות-
הם כאן."
(אויגן נרדינגר, מקבוצת מחתרת באוקסבורג)

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על סופי שול והוורד הלבן