"מסעותי עם צ'רלי" זכור לי עוד מגיל ההתבגרות. לא, לא הספר "חלילה", אלא איזכורו בשיר של "נערי החוף":
?Have you ever been down Salinas way
Where Steinbeck found the valley
and he wrote about it the way it was in his travelin's with Charley
מסתבר שלשיר המלודי הנפלא הזה ולקולות ההרמוניים של חברי הלהקה קדם ספר וצ'רלי לא היה פילוסוף אמריקני דגול שהסתובב עם סופר מפורסם אלא כלב פודל ענק מקסים בן 10, חברה מקסימה מן הסתם מעט יותר מאשר חבר אנושי למסע.
במובן מסוים המסע המרשים של סטיינבק לארכה של אמריקה ולרחבה, כולל ביקור נוגע ללב (ומאכזב בראייתו) במקום הולדתו, סלינאס, היה עבורי מעין רסיס זכרון מאותה תקופה.
חבל, הספר הזה מאכזב. סטיינבק יודע לכתוב, חלק מהתיאורים שלו, במיוחד של נופים, משובחים ומלאי אווירה – התיאור של זאבי הערבות דרך כוונת הרובה והדילמה הקיומית (עבור הקויוטים) יירה או לא יירה היא מהתיאורים היפים ביותר בספר.
הבעיה העיקרית בספר היא שהספר מאכזב ביחס למטרה שסטיינבק קבע לעצמו: "אני סופר אמריקני שכותב על אמריקה, אך עד כה עבדתי לפי הזכרון, והזכרון הוא במקרה הטוב מאגר פגום ומעוות...ידעתי על השינויים מספרים ומעיתונים, אך יותר מזה, לא הרגשתי את הארץ במשך 25 שנה, בקיצור כתבתי על משהו שלא הכרתי, ונראה לי שאצל מי שמכנה את עצמו סופר זה ממש עניין פלילי...". אז סטיינבק יוצא לדרך ברכב הנושא את השם, רוסיננטה, יחד עם כלבו הנאמן. עמוק בתוך הדרכים, לאחר שחלק עם הקורא כמה תיאורי נוף מרשימים ושיחות סתמיות למדי עם אנשים ספורים, סטיינבק אומר לצ'רלי: "יצאתי למסע הזה כדי ללמוד דבר מה על אמריקה. האם אני לומד משהו? אם כן, אינני יודע מה הוא. האם אני יכול לחזור עכשיו עם שק מלא מסקנות, צרור של תשובות לחידות? אני מסופק, אבל אולי, כשאסע לאירופה, כשישאלו אותי איך אמריקה, מה אומר? אינני יודע". הרושם שסטיינבק השאיר אצלי כקורא הוא שיחסית לזמן, למאמצים שהסופר השקיע וגם ביחס לציפיות שסופר דגול מעורר, הר הצפיות הוליד עכבר.
אבל יש גם קטעים יוצאי דופן: הביקור המזעזע בסנט לואיס בזמן שבית המשפט כפה על בית ספר במקום לקבל תלמידים שחורים, רחמנא ליצלן לבית ספר של לבנים, אולי האירוע המרתק ביותר בו נתקל סטיינבק – טוב לא נתקל הוא נסע לשם במכוון והצליח לתאר באופן מוחשי ומצמרר את הגזענות החשוכה (וגם האנטישמיות) בדרום, אבל זה היוצא מן הכלל שלמרבה הצער אינו מעיד על הכלל. סטיינבק עצמו מודה שלעיתים קרובות למדי הוא נמנע משיחות עם אנשים. חבל. בחלק מהמקרים שזה קורה השיחות מרתקות.
הספר הזה מלמד על אמריקה ועל סטיינבק עצמו אבל המאזן בין השניים נוטה באופן מכריע לטובת הסופר ולרעת הסיפור. סטיינבק עצמו מודה בכך: "היה נחמד אילו יכולתי לומר על מסעותי עם צ'רלי, 'נסעתי לחפש את האמת על ארצי ומצאתי אותה' ואז היה פשוט כל כך להניח את ממצאי ולהשען לאחור בנוחות, בתחושה טובה שהנה גיליתי אמיתות ולימדתי אותן את קוראי. הלוואי שזה היה קל כל כך. הבעיה היא שמה שנשאתי בראשי ועמוק יותר בתפיסותי היה חבית של שרצים. גיליתי מזמן.....שלדברים שאני מוצא יש קשר הדוק לאיך שאני מרגיש באותו רגע. כך שלמציאות החיצונית יש נטיה להיות איכשהו לא חיצונית כל כך". אולי הכנות הזאת של סטיינבק, האמת הזאת, הופכת את הציפיות שלי כקורא ללא מציאותיות?
הנקודה הכאובה ביותר היא "החזרה הביתה" לסלינאס, מקום הולדתו, שהיא בעצם אינה חזרה ולא יכולה להיות כזאת: "...אני הייתי רוח הרפאים, העיר שלי צמחה והשתנתה, וידידי יחד איתה. עכשיו, כששבתי, ונראיתי לידיד שונה בדיוק כפי שהעיר כולה נראתה שונה בעיני, עיוותתי לו את התמונה, התזתי לו בוץ על הזכרון. כשעזבתי את המקום מתתי, וכך נהייתי מקובע ובלתי ניתן לשינוי, שובי גרם רק לבלבול ולאי-נוחות, אך שלא יכלו לומר זאת, ידיד מפעם רצו שאלך, כדי שאוכל לתפוס את המקום הראוי לי בתבנית הזכרון שלהם – ואני רציתי ללכת מאותה סיבה. טום וולף צדק. אדם לא יכול לשוב הביתה, כי הבית חדל מלהתקיים, חוץ מאשר בכדורי הנפטלין של הזכרון".
לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת ומועילה מאת ג'יי פאריני, שכתב בין השאר ביוגרפיה על סטיינבק.
השורה התחתונה: מחד ספר שיש בו קטעים משובחים מתיאורי נוף ועד שיחות מרתקות ותובנות עמוקות מאידך, הסך הכל פושר ואינו ממלא אחר הציפיות שהוא יוצר אצל הקורא (לפחות אצלי).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
