דלית אורבך יודעת לכתוב בעברית עשירה, מהירה ואינטליגנטית. האם זה מספיק? אם כבר שאלתי, כנראה שהתשובה היא לא.
גם זה ספר מעין גימיק, מעין תעלומה, וזה נגמר, כשזה רע, מהר וסתמי.
שני קווים מקבילי בסיפור: אברי האדריכל השנוא, המתנשא, המוכשר, העשיר והבוגדני. לעומתו, מיגואל, הספר שעלה מאשפתות, המוכשר, החומד אשת מאפיונר. מה הקשר בין שניהם? אברי מישראל ומיגואל מבוגוטה בירת קולומביה שבאמריקה הדרומית.
כשאנו פוגשים את אברי הוא בירושלים, בפגישה שנדחתה, ובחזרה לתל אביב בב. מ. וו. המפוארת שלו, הוא מתנגש בגדר ההפרדה ומעביר זמן מה בגבס מכף רגל ועד ראש, רק לקום מזה ללא זיכרון וללמוד מחדש מיהי אשתו, מי מזכירתו, מי שותפו, מי אמו ולמה אביו גיבור החווה הסינית התאבד. גם את אחיו למד להכיר, אם כי לא חזר לעבודתו, לא לאשתו והפך לצייר חולדות.
מיגואל היה פוגש את אשת המאפיונר סרינה פעם בשבוע במלון, בחדר 234. המספר הזה חוזר על עצמו במקרים שונים שוב ושוב. כשמיגואל למד כמה סרינה סובלת מבעלה, הוא החל לתכנן חבלה בבלמים של הרכב שלו, חבלה שתהרוג את הבעל.
הביטוח של אברי אמנם שילם והרבה על הרכב הפגוע של אברי, על התאונה, אשפוז וכל הנלווה. אבל בביטוח לא היו משוכנעים שמדובר בתאונה, אלא חבלה מכוונת.
וכך נעים שני הצירים, לכאורה במקביל עד המפץ הגדול. היהיה מפץ גדול? היכן יקרה?
אם כבר ספר נפלא של אורבך, הרי הוא בדידותו של קורא המחשבות.

אני חייבת לציין שממש לא התרשמתי מהספר. לא מהכתיבה, לא מהעלילה ולא מהחיבורים ה'מקוריים'. ספר פשוט, כתוב ברמה בינונית, חיבורים 'בנאלים', דמויות שטוחות, סגנון טלנובלה דרגת טריות שניה. באמת..הכל ככ צפוי ונדוש אין שום עומק לדמויות, אין חיבור רגשי, מטאפורות שחוקות.

הספר "חתיכת סיפור" הוא אכן חתיכת סיפור. לא רק "חתיכת סיפור" הוא גם מורכב מחתיכות, נתכים, קטעים ומפיסות המציאות שנצמדים לפאזל של החיים!

פלחי החיים הללו מזכירים קילוף של תפוז... פלח ועוד פלח – מרקם של טעמים חמצמצים ומתוקים כמו החיים!

אני מודה שחמישים העמודים הראשונים בשבילי היו "חפירה". נכון, אני מודה ש"סבלנות" היא לא בדיוק התכונה שאני מתהדרת בה השכם וערב.

מי שיצליח לצלוח את חמישים "עמודי החפירה" אז... הוא יהיה כבר כבול ב"מנהרת החיים" שדלית אורבך טווה בסיפור הזה.

לדעתי האישית זה קצת היה יותר מידי... אבל אולי זו רק אני. אני בהחלט חושבת שהיה אפשר "לחפור" קצת פחות ולהשיג את אותה תאוצה...

הסיפור מתרכז בשתי דמויות: אברי ומיגואל.

אברי-שותף של נחמיה במשרד אדריכלים "שטרן את לוי". נשוי לאודליה ואב לעומר. הבסיס המשותף לאברי ואודליה האסתטיקה והאהבה לאסתטיות. למרות שאודליה גרפיקאית במקצועה, היא בחרה להיות אחראית על הרשת של "אריק זגורי"-מעצב שיער.

אגו לא חסר לאברי הזה. בלתי מתפשר, עקשן, שחצן, מעצבן עד כדי כך שלפעמים בא לי לתת לו בוקס... לא שאלימות היא הסטייל שלי, אבל ממש בא לי באותו רגע להעיף אותו מהזירה! מבחינתו של אברי, האדריכלות היא שקלול של נתונים עם קורט של מעוף. ציטוט עמוד 9: "רגלים על הקרקע עם ראש בעננים להלן: אני-האדריכל"

אותו אברי שמרגיש אלוהים, בונה הבתים והורס משפחות, עומד מאחורי הכותל המערבי... חומה שמאחוריה אין בה כלום, אבל יש בה אמונה...

מיגואל-"אדון מספרים". בעל מספרה שיודע להפוך בלילות שיער לקו סנטר מחמיא. לרוב ישבני העשירון העליון מאכלסים את כורסאות העור האדומות אצלו במספרה.

מיגואל נשוי לאמליה שלא מתעוררת לפני 11:00 בבוקר. ילדת רחוב שאפילו בקצה הזרת שלה לא ניתן היה למצוא שמחת חיים. גם מיגואל לא בדיוק "צדיק"... יש לו את סרינה האישה השנייה ואברי "נהנה" מאורית מזכירתו במשרד האדריכלים.

הספר מתחיל לקבל תאוצה לאחר התרסקותו של אברי בתאונה, ולמעשה מהקטע הזה מתחילות להשתנות זוויות החיים.

תוך כדי קריאה ולעיתים בין נשימה לנשיפה, מתחילות להתעורר התחבטויות וקושיות:

-האם אנחנו פוחדים למצוא את הזיכרון?
-האם העצמות שלנו מתאחות יותר מהרגשות?
-איזה מנגנוני הישרדות יש לנו?
-האם אנחנו ממציאים זיכרונות כדי לנקות רגשות אשמה?
-ממה אנחנו מורכבים?
-מה הסוד שלנו?
-האם אנחנו יכולים להשתמש במחיקון כדי להסיר את מה שחרטנו על לוח העולם הזה?
-האם הגורל בידינו בכלל?

המספר 234 מאחד את שתי הדמויות, זה גם מספר החדר שאברי אושפז בו בבית החולים, ומספרו של החדר בבית המלון שמיגואל וסרינה השתעשעו בו.

טכניקת כתיבה של שני סיפורים מקבילים, עם נקודות נשיקה מוכרת וידועה ובמקרה של "חתיכת סיפור" זה נעשה טוב. מספר החדר, הסיפור הקולומביאני, ציור הדרקון שעל המצית ועוד.

הכתיבה רהוטה, מגוונת, לעיתים עשירה ונפלאה ומאידך גם גסה, בוטה ומבחילה.

הקריאה בספר "חתיכת סיפור" זורמת, קולחת, מסקרנת, מציקה ומטרידה כאחד.

למרות שבתחילת הסיפור תיעבתי את אברי, דלית אורבך הצליחה בכתיבתה השנונה לגרום לי לחבב אותו לקראת הסוף.

אהבתי את הכריכה שנבחרה לספר הנוכחי היא בהחלט משקפת את "חתיכת הסיפור" .

לסיכום: ספר טוב שכתוב בכישרון רב, ואני אישית ממליצה להגיע אליו עם מאגר של סבלנות עבור חמישים העמודים הראשונים.

האם הכל תלוי והרשות נתונה?

לי יניני

חתיכת סיפור כשמו כן הוא "חתיכת סיפור". הספר כתוב בכישרון רב והרעיון גאוני.
לפנינו שני סיפורים. סיפור אחד על אדריכל מצליח, אברי, אדם שחצן, אגואיסט, דרסני, שנוא שבונה בתים והורס משפחות. הסיפור השני הוא על מעצב שיער של העשירון העליון שבא מילדות קשה ורוצה לבנות לו חיים חדשים.
הסיפור הראשון מתרחש בישראל והסיפור השני מתרחש בקולומביה. לכאורה שני סיפורים שאין ביניהם קשר אבל לאט לאט במיומנות מדהימה, הסופרת קושרת בין שני הסיפורים בנקודות קטנות עד שלעיתים אנו תוהים איזה סיפור אמיתי ואיזה דמיוני.
חמישים העמודים הראשונים מספרים על אברי האדריכל המעצבן, שמדבר בשפה נוראית וגסה וקשה לשרוד אותם אבל אל ייאוש, בהמשך הסיפור חלה תפנית משמעותית בחייו של אברי ומכאן הספר הופך להיות סוחף ומרתק.
במהלך קריאת הספר עולות המון מחשבות על מהו הזיכרון שלנו? האם הוא פרי המצאתנו? האם אנו זוכרים רק מה שאנו רוצים? האם הגורל נקבע מראש? ועוד הרבה שאלות מהותיות על החיים ושבירותם.
הספר כתוב בשפה קולחת, עשירה אך לעיתים גם בוטה. החיבור בין שני הסיפורים גאוני לדעתי ומציאות ודמיון מתחלפים זה בזה לאורך כל הסיפור.
זה בהחלט אחד הספרים הטובים והמיוחדים שקראתי השנה. ממליצה בחום!

זה הוא אכן ספר שאפשר לסכמו ב"חתיכת סיפור"!
אני לא נוטה לקרוא כריכות אחוריות כדי לא לפגום בחווית הקריאה וגילוי העובדות ועיקר הסיפור, ואת הספר בחרתי בעיקר בגלל הסופרת, דלית אורבך, שכתיבתה לא דומה לאף אחד אחר וכל ספר שלה שונה מהשני ומרתק בפני עצמו.
קשה לי לכתוב ביקורת על הספר בלי להרגיש שאני מחבלת לקורא הבא בחווית הסיפור אבל אנסה לתמצת ולא להרוס יותר מדי.
הספר מתחיל כמו עוד סיפור רגיל על אברי שטרן, אדריכל תל אביב נרקיסיסט בשגרת יומו, שנקטעת על ידי מספר ארועים מוזרים בעת ביקור בירושלים, שבסופם, לאחר תאונת דרכים, מתחיל למעשה הסיפור האמיתי שלו בספר וסיפור ההתאוששות שלו מהתאונה מלווה את כל הספר. במקביל, מספרת לנו הסופרת על סיפור נוסף, המתרחש בקולומביה והרחק מישראל, ועל אדם בשם מיגואל, שלכאורה אין לו שום קשר לסיפורו של אברי, אך קווי הדמיון (ולעיתים גם השוני) מאוד ניכרים בין הסיפורים. ככל שהספר התקדם, כך גם תהיתי ביני לבין עצמי למה הסיפור של מיגואל מופיע בין הדפים אבל מהיכרותי עם עבודות קודמות של אורבך הנחתי שלכל דבר יש סיבה.
אז בין אברי הנאבק בהתמודדות עם חייו של אחרי התאונה והשלכותיה לבין מיגואל שנאבק בהתמודדות עם חייו של אחרי שיצא מהאשפתות ובנה חיים אחרים וטובים יש המון דיונים פנימיים וחיצוניים של הדמויות על זכרון ועד כמה העבר שלנו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, כמה שלא נתרחק ממנו.
שני הסיפורים, ביחד ולחוד, זורמים ומרתקים, יש המון שאלות בספר לכל אורכו שלחלקם קיבלתי או מצאתי תשובות וחלקן נותרו ללא מענה אבסולוטי.
מומלץ בחום

עם פניות חדות בעלילה ובכל פעם לכיוון בלתי צפוי, לא ניתן לעזוב את הספר ולו לרגע.
שני גיבורים בשני מקומות שונים, חווים כל אחד מהם סיפור משלו, ועוד סיפור אחד בלתי צפוי ומוצפן החוצה את שניהם..

סיפורם השונה של השניים מצטלב בנגיעת קסם ...

ככל שרוצים לתמצת את הספר, הדבר כמעט בלתי אפשרי...

כתוב היטב, קולח, סוער, פרוע, בוטה ומלטף בו זמנית (ממש כמו הסופרת שכתבה אותו...) מומלץ...

סיימתי את הספר בתחושה שזהו באמת… חתיכת סיפור ולא סתם, אלא סיפור גאוני!

זהו סיפורם של אברי שטרן,אדריכל ישראלי,שחצן ויהיר וכפי שיש לו הרבה כסף כך יש לו הרבה אוייבים סביבו. וזהו סיפורו של מיגואל סנטנה הקולומביאני,ספר צמרת עשיר שהגיע מהתחתית ועברו אינו עוזב אותו ועתידו מכוון ע”י אנשים אחרים.

אברי שטרן מאבד את זכרונו לאחר תאונת דרכים. כשהוא מתעורר הוא זוכר את ילדותו אך לא מעבר לזה. אינו זוכר עד כמה רע היה,עד כמה שנאו אותו ועד כמה העריצו את כשרונו. קל לשנוא את אברי האדריכל ,הרומס,המשפיל,הבוגד. זוהי דמות קלאסית החוטאת בחטא היוהרה אלא שברגע אחד גורלי חייו משתנים וכמה שקל היה לשנוא אותו כך קשה לקבלו מחדש.

במקביל,במדינה אחרת מיגואל חי את עברו כילד עני ברחובות קולומביה. סמים,זנות,לכלוך ופשע הם הרקע שלו וחברו הטוב שנטש פתאום ומופיע פעם אחר פעם בזכרונו ולא נותן לו מנוח.

שני סיפורים שלכאורה אינם קשורים אחד לשני ואולם שניהם עוסקים בחיים,בבחירות שלנו ובזכרון שלנו.

העלילה מתפתחת במהירות כמו נסיעה במהירות גבוהה בכביש מפותל ולא נותנת לקורא רגע אחד דל. מתי העלילה היא מציאות ומתי דימיון,מתי היא אמיתית ומתי היא רק ספר כתוב ובין לבין עוד ועוד דמויות מתגלות ולכל אחד ואחת מהם חלק חשוב בסיפור.

רגע אחד אנחנו בתל אביב וברגע אחר אנחנו בקולומביה כשעל הכל מנצח הזכרון. זכרונות ילדות בלתי נשכחים ונמחקים שאולי הם שמנווטים את החיים,את הבחירות שלנו.

מעבר לאיכות הכתיבה יש משהו גאוני ביכולת ליצור עלילה שכזו וזהו אחד הספרים המורכבים והיותר מיוחדים שקראתי.

כשמו כן הוא, זהו חתיכת סיפור!
הנאה צרופה!
ספר חכם, מרתק, שנון, מעניין, מורכב ומעורר מחשבה.

זהו ספרה השישי של דלית אורבך.
מי שקרא את ספריה הקודמים, ימצא אלמנטים משותפים.

הספר דן באמת, בגורל, בדמיון, בזיכרון ומידת השפעתם עלינו, ומעורר שאלות -
מהי האמת?
מהו הדמיון?
מה יקרה לי כשאשכח את הזיכרונות שלי?
האם הזיכרון שלנו אמיתי ואותנטי?
האם אנו ממציאים לעצמנו זיכרון משלנו?
איך אוספים זיכרונות והופכים אותם לשלך?
מה המציאות?

ההתחלה קצת קשה ומעצבנת, אבל מבטיחה שמי שימשיך – לא יצטער.

הספר הוא מלאכת מחשבת של הסופרת, דלית אורבך.
ארוג כשני סיפורים הנושקים אחד לשני.
מה הסיפור הנכון – הישראלי או הקולומביאני?
זהו סיפור על אדריכל מצליח הבונה בתים והורס משפחות ועל מעצב שיער עם רצון עז לחיים חדשים.

זהו ספר שתתענגו עליו.
מאמינה שיעורר מחשבות פילוסופיות אצלכם ויגרור דיונים מעמיקים.

הספר הזה כשמו כן הוא – חתיכת סיפור! ולא רק אחד אלא שניים!
הסיפור הראשון מתרחש בישראל והגיבור הראשי שלו הוא אברי שטרן, ארכיטקט מצליח, יהיר ואנוכי שרבים שונאים. תאונת דרכים קשה מרסקת את גופו של אברי ומוחקת את מרבית הזיכרון שלו. שהות ארוכה בבית החולים מצליחה לשקם את גופו אך לא את הזיכרון. מה שנשאר לו הן תמונות מילדות קשה בצלו של אב הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים ואם חלשה וכנועה העושה את כל אשר לאל ידה כדי לשרוד ולגדל את שני בניה.
אברי החדש מנסה לאסוף את שברי חייו ומעורר הרבה סימפטיה בלב הקוראים. דמויות משמעותיות בסיפורו הם אחיו קובי, אשתו אודליה, בנו עומר, אורית מזכירתו וגם המאהבת שלו, נחמיה שותפו והחוקר של חברת הביטוח. לכולם תפקיד בסיפור.
הסיפור השני מתרחש בבוגוטה בירת קולומביה והגיבור הראשי שלו הוא מיגואל סנטנה, ספר מצליח. מיגואל נולד בשכונת עוני קשה לאב שיכור שנטש את משפחתו ואם נרקומנית. בשכונה שולטים סוחרי הסמים אשר סופחים גם את מיגואל הצעיר לרשתם. בעזרת טיפת מזל מצליח מיגואל להיחלץ מהשכונה ולהפוך לספר מצליח, כזה שנשות בוגוטה העשירות מרבות לפקוד את המספרה שלו. אולם, עברו של מיגואל ממשיך לרדוף אותו וגורם לו להסתבך בפשע. גם כאן יש דמויות משמעותיות כמו חברו קורטז, אשתו אמיליה ובתו קירה, המאהבת שלו סרינה, בעלה המאפיונר והחוקר המשטרתי פורה.
ההקבלה בין שני הסיפורים מתבררת ככל שהסיפורים מתקדמים ויותר לא אגלה.
הספר סוחף ומרתק אם כי יש בו קטעים בהחלט לא קלים.