ביקורת ספרותית על חתיכת סיפור מאת דלית אורבך
ספר טוב

---

הספר "חתיכת סיפור" הוא אכן חתיכת סיפור. לא רק "חתיכת סיפור" הוא גם מורכב מחתיכות, נתכים, קטעים ומפיסות המציאות שנצמדים לפאזל של החיים!

פלחי החיים הללו מזכירים קילוף של תפוז... פלח ועוד פלח – מרקם של טעמים חמצמצים ומתוקים כמו החיים!

אני מודה שחמישים העמודים הראשונים בשבילי היו "חפירה". נכון, אני מודה ש"סבלנות" היא לא בדיוק התכונה שאני מתהדרת בה השכם וערב.

מי שיצליח לצלוח את חמישים "עמודי החפירה" אז... הוא יהיה כבר כבול ב"מנהרת החיים" שדלית אורבך טווה בסיפור הזה.

לדעתי האישית זה קצת היה יותר מידי... אבל אולי זו רק אני. אני בהחלט חושבת שהיה אפשר "לחפור" קצת פחות ולהשיג את אותה תאוצה...

הסיפור מתרכז בשתי דמויות: אברי ומיגואל.

אברי-שותף של נחמיה במשרד אדריכלים "שטרן את לוי". נשוי לאודליה ואב לעומר. הבסיס המשותף לאברי ואודליה האסתטיקה והאהבה לאסתטיות. למרות שאודליה גרפיקאית במקצועה, היא בחרה להיות אחראית על הרשת של "אריק זגורי"-מעצב שיער.

אגו לא חסר לאברי הזה. בלתי מתפשר, עקשן, שחצן, מעצבן עד כדי כך שלפעמים בא לי לתת לו בוקס... לא שאלימות היא הסטייל שלי, אבל ממש בא לי באותו רגע להעיף אותו מהזירה! מבחינתו של אברי, האדריכלות היא שקלול של נתונים עם קורט של מעוף. ציטוט עמוד 9: "רגלים על הקרקע עם ראש בעננים להלן: אני-האדריכל"

אותו אברי שמרגיש אלוהים, בונה הבתים והורס משפחות, עומד מאחורי הכותל המערבי... חומה שמאחוריה אין בה כלום, אבל יש בה אמונה...

מיגואל-"אדון מספרים". בעל מספרה שיודע להפוך בלילות שיער לקו סנטר מחמיא. לרוב ישבני העשירון העליון מאכלסים את כורסאות העור האדומות אצלו במספרה.

מיגואל נשוי לאמליה שלא מתעוררת לפני 11:00 בבוקר. ילדת רחוב שאפילו בקצה הזרת שלה לא ניתן היה למצוא שמחת חיים. גם מיגואל לא בדיוק "צדיק"... יש לו את סרינה האישה השנייה ואברי "נהנה" מאורית מזכירתו במשרד האדריכלים.

הספר מתחיל לקבל תאוצה לאחר התרסקותו של אברי בתאונה, ולמעשה מהקטע הזה מתחילות להשתנות זוויות החיים.

תוך כדי קריאה ולעיתים בין נשימה לנשיפה, מתחילות להתעורר התחבטויות וקושיות:

-האם אנחנו פוחדים למצוא את הזיכרון?
-האם העצמות שלנו מתאחות יותר מהרגשות?
-איזה מנגנוני הישרדות יש לנו?
-האם אנחנו ממציאים זיכרונות כדי לנקות רגשות אשמה?
-ממה אנחנו מורכבים?
-מה הסוד שלנו?
-האם אנחנו יכולים להשתמש במחיקון כדי להסיר את מה שחרטנו על לוח העולם הזה?
-האם הגורל בידינו בכלל?

המספר 234 מאחד את שתי הדמויות, זה גם מספר החדר שאברי אושפז בו בבית החולים, ומספרו של החדר בבית המלון שמיגואל וסרינה השתעשעו בו.

טכניקת כתיבה של שני סיפורים מקבילים, עם נקודות נשיקה מוכרת וידועה ובמקרה של "חתיכת סיפור" זה נעשה טוב. מספר החדר, הסיפור הקולומביאני, ציור הדרקון שעל המצית ועוד.

הכתיבה רהוטה, מגוונת, לעיתים עשירה ונפלאה ומאידך גם גסה, בוטה ומבחילה.

הקריאה בספר "חתיכת סיפור" זורמת, קולחת, מסקרנת, מציקה ומטרידה כאחד.

למרות שבתחילת הסיפור תיעבתי את אברי, דלית אורבך הצליחה בכתיבתה השנונה לגרום לי לחבב אותו לקראת הסוף.

אהבתי את הכריכה שנבחרה לספר הנוכחי היא בהחלט משקפת את "חתיכת הסיפור" .

לסיכום: ספר טוב שכתוב בכישרון רב, ואני אישית ממליצה להגיע אליו עם מאגר של סבלנות עבור חמישים העמודים הראשונים.

האם הכל תלוי והרשות נתונה?

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על חתיכת סיפור