ב-1911, רודיארד קיפלינג טען כי הנקבה של הגזע מסוכנת יותר מהזכר. בחלק מהצבאות, החיילים מאומנים לירות קודם כל בנשים טרוריסטיות בכל מצב של בני ערובה.זאת בשל הסכנה הנשקפת מהן לפגיעה בבני ערובה חפים מפשע. למרות כל זאת, יכולתן של נשים למעשי זוועה- בייחוד כנגד ילדים- עדיין יש בה בכדי לזעזע את העולם.
בעוד שרוב בני כיתתי בחרו לכתוב מאמרים על נושאים הקשורים ברפואה, בחרתי אני בנושא קצת שונה- פגיעה באתיקה רפואית ע"י אחיות בגרמניה הנאצית. בתור אחות לעתיד, שעיקר התעניינותה במגיפות ובשואה (אכן, אני אדם מלבב מטבעי), רציתי להבין איך אנשי רפואה, שנשבעו להגן ולטפל, נטלו חיים והתעללו בחפים מפשע.
למרות כותרת הספר, הוא אינו מתמקד ברוצחות, אלא במשתפות פעולה עם מעשי השלטון הנאצי. הוא כולל מספר דוגמאות מצומצם, אך רוב רובו חומר רקע על התקופה ועל הסיבות בגינן בחרו אזרחי הרייך להעלים עין או לקחת חלק פעיל במעשים הנפשעים כנגד העם היהודי. בסופו של דבר, המאמר בן שמונת העמודים שלי (כולל שער וביבליוגרפיה), כולל יותר מידע מועיל מאשר הספר בן 188 העמודים הזה (מינוס ביבליוגרפיה).
אחרי מחקר מעמיק ואינספור מאמרים שקראתי אודות הנושא, הספר אכזב אותי קשות. אמנם הוא כתוב נפלא, אך המידע בו מועט להחריד. הייתי מצפה שמבחירה בנושא כה חשוב, הכותבת תנסה להעביר מידע רב יותר ובעל חשיבות רבה יותר מאשר הלך הרוח של התקופה בהרחבה ומידע שאין בו צורך.
המקרים נעים בין נשים שלא נקפו אצבע לנוכח הזוועות שהתרחשו במחוזותיהן, לבין נשים אשר תרמו להוצאת פקודות לנטילת חיים, לבין נשים שנטלו חיים במכוון. אחד מן המקרים, הנוגע לאחות בבית חולים, היה מוכר לי היטב ממחקרי. מקרה אחר, של אישה אשר ירתה בשישה ילדים, נגע ללבי והעלה דמעות בעיניי. לא בגלל המקרה עצמו, אלא מפני שזו בערך הבימה שניתנה למקרה המזעזע הזה- מספר שורות עלוב. מיותר לציין שרוב הנשים אשר טבחו בחפים מפשע מעולם לא נענשו על פשעיהן. אף אחד לא טרח להעמידן לדין.
כיצד אחות, התורמת לרצח של מעל ל-100 ילדים, ממשיכה לעסוק ברפואה לאחר המלחמה? כיצד אם לילדים, מסוגלת לקחת שישה ילדים ליער ולירות בהם? בתור אמא, הדבר נשגב מבינתי.
בביתי קיימת ספריה עצומה, שחלקה מוקדש לספרים על השואה. בתור ילדה, נחשפתי לסיפוריו של סבי על מה שעבר כשהיה ילד. הוא ואחיו הקטן נלקחו למחנה ריכוז. הם הצליחו לברוח, אך אחיו היה איטי יותר ממנו, ונורה על ידי חייל. סבי הצליח להסתתר עם עוד ניצולים בביתו של איכר. הוא מצא חתלתול, ואימצו אל חיקו. לאחר שהחתלתול החל ליילל מרעב, הכריחו אותו השאר לחנוק אותו במו ידיו. סיפורו פורסם בספר זכרונות על השואה. לצערי, מעולם לא הצלחתי לאתרו, וסבי נפטר לפני כמעט עשור. סבתי, לעומת זאת, לא מוכנה לדבר על התקופה. המילים היחידות שהצלחתי להוציא ממנה על מה שעברה, הן "ברחנו ליער". כך היא מסכמת את אותן שנים איומות.
אנו חיים בתקופה בה השואה מצויינת במשך יום אחד בשנה. בשאר הימים רובנו מעדיפים שלא לחשוב על כך. לעתים רחוקות אדם מקדיש מחשבה לדברים שגורמים לו צער ומכאוב. לאט לאט אנו נפרדים מעוד ועוד ניצולי שואה, ובקרוב כל מה שיישאר הם אותם ספרים וסרטים על אודות התקופה האפלה הזו. רבים מאיתנו הם בניהם, נכדיהם וניניהם של ניצולי שואה. אך כמה אנחנו באמת יודעים על מה שקרה בה? לצערי, לא כל הספרים מלאי מידע וחשיבות. הספר הזה, עם הכותרת והכריכה המאיימות, יכל להיות כל כך הרבה יותר... וחבל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
