מה זאת "מציאות"? אנחנו מוכנים להישבע על דברים שאנחנו מגדירים "מציאות", "אמת", "עובדות" ומשוכנעים שיש רק מציאות אחת - זו שאנחנו רואים או ממששים, וברור שאין אחרת. מי לא נקלע פעם לויכוח בין כמה אנשים על צבע של פריט? אתם זוכרים איך כשמישהו קורא לירוק שלנו "חום" (לא, הוא לא עיוור צבעים...) הוא מדהים אותנו לגמרי. "איך הוא לא רואה שזה ירוק?" אנחנו רוטנים "בטח משהו לא בסדר בעיניים שלו"... בא מרטינס בספר הזה וטוען שהכל בסדר בעיניים שלו. אבל שני אנשים יכולים להיות שותפים לחווייה אחת ולחשוב - ולהבין - ממנה דברים שונים בתכלית.
הסיפור מסופר על ידי סופר צעיר ולא כל כך מצליח, שאינו מוצא לו נושא לרומן. שתי הדמויות עליהן הוא מספר הן סופר מצליח מאד - וצעירה שהיתה פעם הקלדנית שלו, שארוע מסויים הפך על פניו את מה שהאמינו בו, ושינה את חייהם. מרטינס טוען פה שארועים משני חיים אינם בהכרח כאלה שמכריזים על עצמם ככאלה. מספיק שארוע בנלי כלשהו נוגע באושיות האמונה או תפיסת העולם של האדם, והנה לך ארוע משנה חיים. הסיפור עוסק בתעלומה ולמרות המתח לא הייתי מגדירה אותו כמותחן.
מרטינס הארגנטינאי הוא דוקטור למתימטיקה, שאת ספרו הקודם והמפורסם יותר "רציחות נוסח אוקספורד" לא קראתי. הספר הזה עוסק באקראיות, שההפך ממנה הוא חשיבה רציונלית, בחשיבה מאגית מול חשיבה מדעית, ועד כמה חשיבה רציונלית - שהיא אבן היסוד לתרבות המקובלת עלינו - תנבא נכון חלק מהארועים, הנראים אקראיים? וכאוס - האם יש בו חוקים שאנחנו יכולים להבין? ואמונה דתית - האם היא מצריכה צורת חשיבה אחרת?
יש אוצרות ברשימות הקריאה פה. מצאתי בהן די הרבה "מציאות", כולל הספר הזה. הוא קריא ומעניין, מספר סיפור שגם כשהוא נראה לא סביר ולא הגיוני, הוא יכול להיות. הספר כתוב היטב, שומר על סיפור הגיוני, מנסה להסביר דברים שהדעת הרציונלית מתקשה לקבל.
בדרך כלל אני לא מאמינה במקריות. בסיפור הזה השתכנעתי שהגישה שלי למקריות אינה בהכרח יותר "מציאותית" מהגישה של מרטינס, וחוץ מזה נהניתי ממנו מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
