ביקורת ספרותית על אזיקים מנייר מאת אורנה פלג-אלוני
ספר טוב

---

עם פתיחת הספר "אזיקים מנייר", פגשתי את הקטע הבא שפתח אצלי את "צוהר השאלות":
יחפה מהלכת אישה אל נפשה
והשביל לה הוא ארץ זרה
מפותלת הדרך לשם
מפרכת דרכה חזרה

למה יחפה? לאיזו ארץ? מה מפותל ומפרך להגיע לאותה ארץ זרה? האם יחפה כדי להרגיש את האדמה שהיא דורכת עליה או מה?

כבר בעמודים הראשונים ניתן להבין מי הלכה יחפה - ליאורה פינר הדמות הראשית.

מי זו ליאורה?

ליאורה ובעלה גלעד פונים בתלונה לחוקר אילן דינובסקי בתחנת המשטרה, בטענה ש... ציטוט מדברי ליאורה עמוד 18: "מטרידים אותי בטלפון ממספר חסוי. אישה שאני לא מכירה השיגה את מספר הטלפון הנייד שלי. היא מקללת, מאיימת עלי, ומעירה אותנו לפנות בוקר. לפני שבוע הייתי אצל אביטל החוקרת. והיא ביקשה שאקליט אותה."...

ליאורה פינר בת 47, ניראת טוב, עור פניה צעיר. עוסקת בתרגומים מרוסית עבור חברות עסקיות, עובדת בארץ ובחו"ל עם ארגונים ומוסדות שונים. גלעד מהנדס במקצועו שיצא לפרישה, וכיום נותן יעוץ כשפונים אליו לחוות דעת מקצועית. לשניהם שני בנים ירון וערן שיצאו לאוויר העולם לאחר מאמצים.

משפחת פינר התנהלה על פי קוד חברתי מקובל. "הכול בסדר" אבל שום דבר לא בסדר. אהבה וחום – לא היו שם. מה היה? להלן קטע משיחה של ליאורה וגלעד מעמוד 23-24: "אני רץ לבנק ולרואה חשבון, לא יודע מתי אחזור". עם שובו היה הבית שקט בדיוק כשהיה טרם צאתו. "אולי נלך לסרט או להצגה טובה?" הציעה. "אין לנו אותו טעם בסרטים והצגות, את יודעת." "אז בוא נצא לחברים." "רק עכשיו חזרתי. אני עייף". יום רדף יום, החברים התמעטו, שיחות נפש לא היו, גלעד התחבר לשלט של הטלביזיה וליאורה לעבודות התרגום שלה. ליאורה חיה את חייה שכל יום היה שיכפול של היום הקודם, כנזירה טיבטית כפי שיעל חברתה ציינה באחת השיחות נפש שלהן.

ליאורה גדלה בחליסה שבחיפה, בבית שדיברו בו גרמנית, עם רדיו דובר אידיש ואבא זיגי שמדבר אנגלית רהוטה. האם אנג'ליקה - עקרת בית. ליאורה-בת יחידה בין ארבעה אחים מתוכם שני תאומים. משפחתה חיה בבית קטן שבאותו חדר אכלו וישנו. הבית לא היה בדיוק מצוחצח, עד כדי כך שמבעד לחלונות לא היה ניתן לראות דבר. זיגי האב, לא חסך את שבטו לא מאשתו ולא מילדיו, ובכל הזדמנות השתמש באגרופיו. אף אחד מבני המשפחה לא ניסה להתגונן מפניו מלבד ליאורה. באחד הפעמים שהצליחה לברוח ולהתלונן על הסימנים הכחולים אצל מרינה הרופאה, מה הרופאה אמרה לה? ציטוט עמוד 45: "אבל זה אבא שלך",..... "תחזירי הביתה. אבא לא באמת חונק את הילדים שלו." אני סמוכה ובטוחה שהיום לא היינו שומעים משפט כזה...ואם כן אוי ואבוי...

המוצא היחידי לברוח מהמשפחה היה להתחתן... הנישואין לגלעד לא הגשימו לליאורה את חלומה. החיים התנהלו ביניהם על מי מנוחות ללא חיבה, תשוקה, ספונטניות, המחר הבא היה עוד מחר. ליאורה הפכה להיות מתוסכלת, למרות שגלעד היה גבר משעמם היא אהבה אותו, את מראהו, חריצותו, יציבותו הכלכלית וידיעותיו המקיפות.

באותה עת שליאורה נישאה לגלעד היא חשבה כפי שאלברט איינשטיין טען: "גברים מתחתנים עם נשים בתקווה שהן לעולם לא ישתנו. נשים מתחתנות עם גברים בתקווה שהם ישתנו..." ליאורה נותרה עם התקווה... היא לא הצליחה לשנות את גלעד, ולעומת זאת מילאה את החסך הרגשי, ע"י רומן אסור עם קצין משטרה, שאני אישית הייתי מעיפה אותו מהחלון אחרי כמה בעיטות!

אחרי שהעפתי מהחלון את דינו- קצין המשטרה המהולל, הבא בתור היה אביה של ליאורה... מר זיגי. איש מורכב, כוחני, מתוסבך שהעלה לי את לחץ הדם... לדוגמא ציטוט מעמוד 93: "... כלבת הזאב המעורבת שהילכה קשורה על כבל ארוך בחצר. מעולם לא עיקרו אותה, ובכל עונה היה מגיע כלב משוטט ועושה בה כדרך הטבע. זיגי היה יוצא עם מקל ומכה אותם באמצע ההזדווגות, אבל היללות הנוראיות לא עזרו להפריד ביניהם. בקור-רוח נטל את הגורים שהמליטה והטביע אותם. הקטנים עולים לנשום, וזיגי דוחף את ראשיהם לתוך הגיגית". "אבא, לא! אבא, די! צרחה הקטנה בת ה-7..." נו תגידו לי אתם, עם כזה אבא לא רוצים לברוח מהבית ולהינשא עם כל אחד שמציע חיבוק?

העלילה נעה על שני צירים וההצמדה בין הזמנים של עבר והווה הודקו היטב. הכתיבה של אורנה סוחפת ומרתקת וכיוון שכך, היא מצליחה לאחוז בקורא היטב. הספר מורכב מ-11 פרקים קצרים, ולא עמוסים בדמויות, כשלדעתי הפרק האחרון דורש אפילו המשך.

אני מודה שמהעת שאחזתי בספר נשאבתי אליו, למרות שלא התחברתי לדמותה של ליאורה, עד כדי כך שכעסתי עליה, אך היא גברה עלי, והצליחה לסקרן אותי.

אורנה מטיבה לתאר במילים תמונות ציוריות של חיפה, חליסה המעברה, וילדותה. כל האלמנטים הללו מסייעים להבנת דמותה והתנהגותה של ליאורה, למרות שאני אישית לא הזדהתי איתה, ומאידך גיסא, מי אני שאשפוט את ליאורה?

לדעתי, אם כי אני לא בטוחה שהסופרת חשבה על כך: לשמות שנבחרו לדמויות יש מסר: גלעד מלשון "גל עד" וזה בדיוק מה שהוא היה "אנדרטה" ולא יותר מכך. לעומתו ליאורה מלשון "לי-אורה", "לי"-מלשון שייכות ואילו "אורה" מסמל את האור הפנימי והכוח המניע. בסיפור שלנו "ליאורה" אכן חיפשה ויגעה אחרי השייכות, והאור הפנימי במקרה שלה, הביא אותה למקום אסור.

שאפו לאורנה פלג-אלוני על ספר ביכורים מרגש, סוחף שמעורר לא מעט הרהורים.

ז'אן פול סארטר אמר ש"התשוקה מתבטאת בליטוף כפי שהחשיבה מתבטאת בדיבור." ב"אזיקים מנייר" היו אזיקים, היה ליטוף? היתה חשיבה? רוצים לדעת? תקראו...

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אזיקים מנייר