קראתי את הספר הזה מתוך כבוד לסופר. בערך באמצע הספר הספיק לי מהסיפור עצמו.
להבדיל מהבחור שהתמיד באהבתו במשך 50 שנה, לי נגמרה הסבלנות הרבה קודם.

רומן משפחתי בנקודת זמן משמעותית בחיי 3 דמויות המפתח בסיפור, אם בערוב ימיה, בנה וביתה באמצע שנותיהם. לגמרי סיפור מהחיים, שמצליח לשתף את הקורא ברחשי ליבן ובתהליכים הנפשיים של הדמויות. לא עניינים ברומו של עולם יש בסיפור הזה, אבל בהחלט עניינים ברומו של עולמן של הדמויות סביבן מתרחשת העלילה.
אהבתי את הספר הזה. לא ציפיתי ממנו לדרמות סוחפות, והוא גם איננו מבטיח כאלה. אבל את סיפורן של הדמויות הוא מיטיב לספר.

רומן פסיכולוגי למשרתות. ספר קצר זורם סוחף וקריא מאד. יש עלילה, כתוב טוב, יש מתח והסוף, ממש ממש בסוף, בלתי צפוי.
אם להשוות למזון, הספר הזה הוא כמו מנת המבורגר טובה. משביע, אבל לא מגדל אותך.
הפריע לי הרעיון של חפירת הקבר עם המעדר לבד בלילה. לחפור קבר זה חתיכת פרויקט, אבל בסיפור הכל הולך, ולמרות המחדל העלילתי הזה, לא נפגעה לי ההנאה מהספר.

פעם שלישית ואחרונה שלא הצלחתי להגיע להנאה שככל הנראה מיליוני קוראים הצליחו למצוא בספר הזה.
הפעם הלכתי רחוק. עד עמוד 250, כמעט אמצע הספר, ולא הצלחתי.
את האווירה הצינית של הסיטואציה מיציתי די מהר, והציפייה להתפתחות בעלילה נותרה בלתי מסופקת.
כמה אפשר לחזור שוב ושוב על אותם דיאלוגים, כמה שטוחות הדמויות, וכמה סתלבטן יוסריאן הבנתי חזור והבן שוב ושוב.
אהבתי את האמירה של יוסריאן שיותר מכל מפקדי וחיילי האוייב יחד, המפקד שלו הוא שרוצה במותו, כי עובדה שהוא זה ששולח אותו למשימות ההתאבדות.

את החוכמה לא ניתן ללמד ולא ללמוד. אל החוכמה יש להגיע בכוחות עצמך.
מה שבעיני האחד הוא חוכמה בעיני האחר הוא שטות גמורה.
סידהרתא חיפש לחוות ולהרגיש. לא לדעת. חיפש את ההארה, לא את הלימוד. הוא הבין שאת האמת יגלה בעצמו מתוך עצמו, לא מתורות שילמדו אותו אחרים.
אומנם הוא למד מאחרים, אבל לא את תורתם. את חווייתם.
הוא התנסה בחוויות קיצון, אותן חיפש ובאמצעותן התעצב.
תחילה רכש את אוצרות הצום ההמתנה והמחשבה. באמצעותם רכש את אוצרות התאווה השררה והעוצמה. בהמשך את האהבה וההשלמה.
מכל אלה טעם ואת כל אלה נטש, כי לא אותם חיפש. דרכם ובאמצעותם הוא חיפש.

וואו. איזה ספר. ממש עכשיו סיימתי לקרוא את אחת מיצירות הספרות היותר משובחות שנחשפתי אליהן.
סאגה כתובה ומתורגמת למופת, שהיא סיפור חיים של איש זקן, שחייו שורשיים ואמיתיים, חיים ששזורות בהן דמויות אנושיות, בערבות קזחסטן ועל רקע התקופה של אמצע העידן הקומוניסטי.
חיים שכל כולם התמודדות עם קשיי הטבע המשטר והקיום בכלל.
בפינה נידחת ושכוחת אל נשזרת העלילה, שהיא שחזור פיסות מחייו של אדם המלווה חבר אמת לקבורה בבית קברות נידח ומרוחק, ונזכר באירועים שזימנו לו ולאנשים הקרובים לו החיים, ואלה לא פינקו איש מהם.
ספר קודר, המצודד את הקורא ומזכיר לו את היות משמעות החיים מוענקת להם ע"י האדם שחי אותם, יותר מאשר ע"י כל דבר אחר.
התקופות בחיינו משתנות, האנשים בחיינו מתחלפים, את קורות חיינו מכתיבות לא אחת הנסיבות, אבל את האדם שאנחנו רק אנחנו מייצרים, והאדם הזה קודם לכל השאר.

אין כל מתאם בין אנשים חכמים לאנשים הגונים.
למען האמת, אם יש מתאם, הוא יותר נוטה להפוך.
כלומר החכמים יודעים בעיקר לדאוג לעצמם. לארגן לעצמם את העניינים ושימות העולם.
אני קורא עכשיו את 2 ספריה של אוריאנה פלאצ'י ("הזעם והגאווה" ואת זה שבא בעקבות התגובות אליו "כוחה של התבונה").
מדובר באישה (איטלקייה גולה שחיה בארה"ב), שנפטרה אומנם ב- 2006, בגיל 77, אבל השאירה כאן דברים.
היא עסקה בעיתונות החל מגיל 16, ובהמשך כעיתונאית בי"ל, סיקרה תקופה סוערת במיוחד בתולדות האנושות, כולל את כל אזורי הסכסוך המשמעותיים בעולם.

האישה הזו הייתה מיזוג אנושי מיוחד של חוכמה רבה, השכלה רחבה, הגינות אינטלקטואלית, וסרבנות להישאב ולהיות עיתונאית מחמד של כל שועי העולם שבחצרותיהם הסתובבה.
היא לא נתנה לערמומיותם של אלה, לחולשותיהם המוסתרות כפי שחולשות של מנהיגים מוצגות בד"כ ככל דבר אחר חוץ מחולשות, להשפיע על שיקול דעתה ולא על ראייתה הנוקבת את הדברים.

הספר שכתבה בעקבות אסון התאומים 2001, "הזעם והגאווה", הוא התפכחות כואבת ממה שכל המנהיגים היו שותפים ליצירתו, והציבור העדיף לא לראות. תהליך ההשתלטות המחושב והמנוהל של האיסלאם על העולם הנאור.

היא מתארת איך התיישבה אז מול מכונת הכתיבה, ולא קמה משם 12 ימים, עד שהוציאה את הכל.

היא מלאת ידע, הבנה, והיכרות אישית עם דמויות השחקנים הפעילים בזירה הזו מכל הכיוונים. והיא כותבת מדם ליבה, כמי שפתאום הכל התחבר לה, וההבנה השורשית של העניין התבהרה לה באופן מוחלט. סכר שנפרץ.
היא מתארת ומנתחת את השתלשלות הדברים, מדברת על החוצפה ועל השיטה שבה נוקט האיסלאם, שהיא המשכה של השיטה האלימה והאימפריאליסטית שלו, להביא את בשורת מוחמד לכל פינה בכדור הארץ.
כמובן שגם בהקשר שלנו היא נוגעת, אבל אנחנו לא מרכז העניין. ממש לא.

קריאת הספר הזה משרטטת תמונה שמאפשרת להבין מה קורה כאן.
אבל אל ההבנה הזו מתלווה השאלה הגדולה, מה מתרחש היום לנגד עיני כולנו, שאנחנו לא רואים אותו?

אפלטון הוא חבר. אומנם לא יוצא איתו לשתות בירה בפאב, אבל מקבל ממנו כבר כמה עשרות שנים השראה ורוח גבית אינטלקטואלית מרשימה במיוחד.
הספר הזה מבלי להיכנס לתוכן הדברים, מבטא רעיון שלי הוא ברור בערך מאז שפגשתי בפילוסופיה לפני 30 שנה.
פילוסופיה היא חשיבה אינטלקטואלית מושכלת בטריטוריית המופשט. בפילוסופיה, המוח משמש כאיבר הנוגע בדברים, ברעיונות. המוח הוא מכחול המצייר תמונות כמיטב הבנתו תפיסתו וחוייתו את העניינים שעל הפרק.
היכרות מעמיקה עם דפוס ה'עבודה' הפילוסופי, מאפשרת להבין בקלי קלות את הפוטנציאל הטיפולי הגלום באומנות הזו. הרי נפש האדם, כאשר היא מאבדת שיווי משקל, היא מסתבכת והולכת, ונוטה לאבד את 'חוט השני' ההגיוני, זה המגן עליה בשוטף. אובדן שיווי משקל זה מערער לחלוטין את האישיות כולה, ומייצר ברדק מוחלט, שיכול להגיע עד כדי קטסטרופה קולוסאלית וקריסת מערכות כללית.
כאן יכולה הפילוסופיה, בהיותה חובקת תבל ומלואה, להכיל את הפלונטר הנפשי הזה כולו, לערסל אותו, לפרוש עליו כנפיים, ולייצר למענו אטמוספירה שבה לא תתקיים אותה תחושת אימה שמונעת טיפול ושיקום. בטיפול שגרתי ההיגיון המעשי הענייני והתכליתי הוא האמצעי שעימו מנסה המטפל לברר לבדוק לגעת ולהתקרב למצוקה, אלא שהבעיה שהטריטוריה התכליתית היא זו שבה נחווה האיום. היא המפחידה המצמיתה המשתקת. בזמן שהשיח הפילוסופי רחב היריעה רוחני במהותו, מאפשר שיח בלתי מאיים. מאפשר לתת ביטוי למצוקות מבלי להסתכן בחשיפה או במכה. הידיעה שכך הוא הדבר, יכולה להעניק תחושה של פטור מהחרדה, ובחסות הפטור הזה, יכולה להעניק למטופל מרחב תמרון ומרחב מחייה רעיוני, ובכך לאפשר לו לבטא את המצוקה.
פילוסופיה טיפולית זה נפלא. מי שמבין את הרעיון הזה, ויודע לתפעל כלים פילוסופיים לשימושים פסיכולוגיים, מחזיק באמתחתו כלי עזר חיוני במיוחד לו ולקרובים אליו.

את הספר הזה פגשתי שנים ספורות אחרי צאתו לאור (1975). זה היה למיטב זכרוני הספר הראשון בחיי, שנכנס היישר לפנתיאון "הספרים שעיצבו את חיי". זה היה עבורי מסמך מרשים, רחב יריעה, חכם אינטליגנטי, מקיף את הנושא הרחב הנקרא בקיצור חיי אדם .
משה קרוי, ד"ר משה קרוי, היה איש סרגל, מתלמידיה המצטיינים של איאן ראנד איש שתורת המוסר החדה כתער, זו שאיננה יודעת פניות, זו שרואה בעצמה סרגל המדידה שביחס אליו מן הראוי להתיישר, היה תיאורטיקן אנליטי במיוחד, מתקן חברתי. הוא הניח בספר הזה משנה סדורה למבנה האישיות ה'נכונה'. הוא קידש את השכל כאבי אבות האיברים, ראה בו שליט תקיף וטוטאליטארי, האמין שהוא אדון הרגשות המצפון החמלה האנושיות ובכלל, ושרטט בספר משנה סדורה שבה תיאר את האדם הראוי ואת האופן בו מאורגנת חברה ראויה, שבה מתאפשר לו לאותו אדם ראוי לנהל את חייו השכלתניים.

לימים התכחש משה קרוי לרעיונות שביטא בספר הזה. הוא ככל הנראה התפכח ממידת הקשיחות שבה דגל בעת כתיבת הספר, וןנטה לקבל מידה של ריכוך רעיוני ופרגמאטיות מעשית.
אין ספק שהאיש היה פיגורה אינטלקטואלית מרתקת בתקופתו, שרעיונותיו היו בשר מבשרו, ואיבר מאיברי גופו. נפשו סערה, איך לא, בלהט רעיונותיו, ורק בדיעבד התברר לי שהאיש שם קץ לחייו מס' שנים מועט לאחר שסיים לכתוב את הספר הזה.

בכל מקרה הספר הזה השרטט מפה, בונה תבנית של אדם וחברה, שאין הכרח לקבלה כלשונה, אולם לבסס עליה תבניות משופרות בהחלט ניתן. נעשתה כאן עבודה אנליטית מפוארת,צ של מוח חריף ממוקד ממורכז ויעיל במיוחד
יהי זכרו ברוך