ביקורת ספרותית על אזיקים מנייר מאת אורנה פלג-אלוני
ספר מעולה

---

חשבתי שאני עומדת לקרוא עוד ספר, עוד סיפור יפה שיצטרף לשאר הסיפורים והספרים שקראתי, אבל לא כך היה.
אתמול התחלתי לקרוא את הרומן הדרמטי המותח - אין מילה אחת להגדיר את הז'אנר שאליו משתייך הספר. יש בו הכל מכל ואפילו לא ידעתי עד כמה.
מרגע שפותחים את הספר אי אפשר להניח אותו - המתח, הסקרנות, גורמים לקרוא אותו בצמא, עוד דף ועוד דף.
פתאום נשאבתי לתוך הספר כאילו לתוך חיי שלי בחלק מהדברים. הילדות הקשה, האח האהוב, תחושת הבדידות, הרגשתי שזה ספר שנכתב עליי בשינוי דמויות, לפחות בכל הקשור לרגשות. נדמה שהספר נכתב ע"י כל אחד ואחד מאיתנו, לכל אחד ואחת מאיתנו, כולל את הרגשות שלנו, החיים שלנו.
הילדות, השובבות, ההתרגשות הטהורה שהייתה לנו כילדים מכל דבר קטן, משהו שאיבדנו היום בעידן המודרני.
סערת רגשות, שמשתנה מקצה לקצה, עברתי בכמה השעות שקראתי את הספר: כעס, שמחה, נוסטלגיה, עצבות, בכי - כן בכי... חלק מסיפור חיי שזור איכשהו בילדות ובבגרות של גיבורת הסיפור.
את חלק הרומן של ליאורה קראתי כ"חברה שלה" הרגשתי שפוגעים בחברה שלי, עד כדי כך נקשרים לעלילה. איך, איך יתכן שככה נוהגים בה? כמה אומץ יש לה להיפתח מול ילדיה. אי אפשר שלא להעריץ ולהבין את ליאורה, שכל כך רצתה משפחה "נורמלית" אבל לאורך החיים נאלצה "לעבור ליד". החיים ש"אנסו" אותה לחפש ריגוש ברומן אסור עם אדם שמלכתחילה היה רק עוד דמות שתכאיב לה. כמה שזה מזכיר את ההלקאות העצמיות שלנו... נשאבים למערכות לא הגיוניות, כי איפה כבר ההגיון נמצא, כאשר כל החיים הם הישרדות?
כשהגיבורה מאבדת את אחיה וכותבת לו, אני יושבת ובוכה, זוכרת את אחותי שאיבדתי לפני שנתיים, את המכתבים שכתבתי לה אם בדמיון ואם על דף.
הספר נגמר עם טעם של עוד, משהו שמזמן לא קרה לי עם ספר.
סיימתי לקרוא את הספר לפנות בוקר, כשסגרתי אותו נשמע המואזין בחוץ, עוד פרט שחיבר את המציאות והספר.

ממליצה בחום לכל אחת ואחד לקרוא את הספר "אזיקים מנייר". החיים שאחרי קריאת הספר מוארים יותר ונותנים חומר למחשבה: מה עשיתי בחיי? מה אני רוצה שיהיה מכאן?
תודה לך אורנה שכתבת את הספר, את האוצר הספרותי הזה. מחכה לספרך הבא.

» ביקורות נוספות של סיגל שולחת בדואר
» ביקורות נוספות על אזיקים מנייר