ביקורת ספרותית על חמורו של משיח מאת ספי רכלבסקי
ספר טוב

---

הספר ישב בספריה שלי יותר מעשור עד שקראתי אותו. נדמה היה לי שאני יודע על מה הספר ולכן דחיתי את הקריאה. בדיעבד אני יודע שטעיתי: זהו ספר מפתיע, חשוב, וכתוב בסגנון קריא למדי. אני חושב שהוא ספר מומלץ לכל, גם אם יש בו קטעים סתומים בהם המחבר אינו מיטיב להסביר את דבריו. נסלח לו, כי הוא כן עושה מאמץ ומשתמש לצורך ההרצאה באוסף עצום של מקורות.

כמי שגדל בישראל של שנות ה-60' קיימת אצלי תמיד תמיהה להיכן נעלמו "בני עקיבא" של אותה תקופה. חובשי הכיפות הסרוגות היו חלק בלתי נפרד מהעולם שלי. חברים בתנועת נוער שהייתה דומה לתנועת הצופים, בנים ובנות ביחד, ושפעלה כתנועה-אחות עם גרעיני נח"ל, התיישבות ושירות בגדוד הנח"ל המוצנח. לימים, חטיבות המילואים של הצנחנים היו משופעות ביוצאי אותם גרעינים, בין שהצטרפו לקיבוצים ובין שחזרו לעיר. הם היו חלק בלתי-נפרד מהציונות, אולי אפילו מורמים קצת יחסית לכל השאר בגלל שהם שילבו את ערכי התנועות הציוניות עם שמירת מיצוות. היכולת לשלב בין השניים יצרה אצלי - כחילוני - תחושה כאילו אני חי חיים חלקיים, ללא קשר אמיתי למקורותי התרבותיים. מתוך ראייה זו שהם חלק אינטגרלי ואף חשוב מהמחנה קיבלנו באהבה מיגבלות שתפקידן לאפשר לשומרי מיצוות להמשיך ולהיות חלק מאיתנו: לאכול רק כשר בצבא, לשמור על השבת, לא לנסוע בשבת, וכו'. התמונה של חיילים מתפללים בשדה תמיד נתפסה אצלי כמייצגת אותי כיהודי. אפילו מצאתי את עצמי ברבות הימים מתלונן כנגד מפקדת החטיבה המרחבית על שלא הקפידה על כשרות ואילצה בכך כמה מחברי במילואים לאכול אוכל משלהם מחוץ למטבח הצבאי.

בוקר אחד התעוררתי, והם נעלמו. הכיפה הסרוגה כבר אינה סמל של ציוני שומר-מיצוות: היא הכרזה פוליטית, על השתייכות להשקפה לאומית-ימנית. היא הכרזה על כך שאני אינני לאומי אם אני מאמין בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, אלא אני שמאל. ואפילו שאינני נאמן למדינה. או לפחות לא מבין מה קורה. וכך, הכיפה הסרוגה שליוותה אותי תמיד הולכת ונעדרת מהמקומות בהם אני חי ופועל. היא מתנקזת להפגנות אחרות, היא חיה גיאוגרפית בחבלי-ארץ אחרים. והיא גם משתנה: היא גדלה בממדיה הפיסיים, ובמקרים רבים היא מתלווה לפרטי לבוש נוספים, מזוהים. הכיפה הסרוגה הפכה להכרזה פוליטית. עד כדי כך שנראה לי מוזר שצה"ל מרשה לחיילים במדים להשתמש בכיפה פרטית זו ולא בכיפה צה"לית, שלא תהפוך את החייל למפגין עמדה פוליטית.

הספר הזה עוסק גם בשאלה הזו. הוא מנסה לתאר את ההתפתחויות שחלו ביהדות לאורך השנים ואת השינויים שעברו על הזרמים השונים ביהדות. בתוך כך הוא מנסה להסביר שאין למעשה מושג יחיד ששמו יהדות או "ההלכה" - אין בכלל מה שקרוי "פתרון בית ספר". וכך כל זרם מאמץ לעצמו את הפרשנות הנוחה לו, ופרשנות זו שלו היא זו שבחר בה משיקוליו-הוא והיא גם משתנה לאורך זמן. והסיפור של מדינת ישראל והמאבקים בין הזרמים הדתיים בה (על הכרה, על שליטה, על משאבים) - מתבהר.

הספר הוא כנראה פרי מחקר מעמיק שנמשך שנים רבות, אבל הוא נכתב זמן קצר לאחר רצח ראש הממשלה רבין. וכך הוא נכתב עם הרבה זעם. אבל אין תרומתו בהבעת דעה אלא בתרומתו לידיעה: ללמוד משהו מהכותב על היריעה העצומה של עולם היהדות וההלכה.

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על חמורו של משיח