אחרי "שוקולד" המאכזב, "נעלי סוכרייה" הוא סוג של הפתעה נעימה, כמו חבילה ובתוכה ערימת פרלינים ממולאים בקרם שוקולד ואגוזי לוז (נכון, מדמואזל רושה! זה באמת האהוב עליי).
איזו מקפצה ביכולת הספרותית. אמנם על חוסר ההחלטיות באיזה זמן דקדוקי לכתוב את הספר האריס עוד לא הצליחה להתגבר, אבל בספר הזה היא מצליחה לעשות כל דבר אחר ש"שוקולד" נכשל בו – לסקרן, להעלות חיוכים על פניי כל כמה עמודים, לגרום לי להרהר על טיבן של דמויות שהאריס סופסוף טורחת לשרטט בתשומת לב, להפיח בהן חיים.

"נעלי סוכרייה" מתכתב ללא הרף עם סיפורי אגדה – אלה שאנו מכירים ואלה שהגיבורות שמעו בילדותן. וכמו בכל כך הרבה סיפורי אגדה, גם כאן אפשר למצוא נסיכה בתרדמת, שצריך להעיר: ויאן רושה קבורה עמוק בתוך יאן שרבונו, ומפחדת לפקוח עיניה, מבלי להבין שבניסיון להגן עליה, היא כולאת גם את בתה הבכורה בשבי של שקרים. גם כאן אפשר למצוא פיה טובה שמשיבה לסינדרלה (ולבתה) את מהותה וזוהרה הפנימי; וכמובן מכשפה רעה וזקנה שמפתה בעורמה את הגיבורים אל תוך מלכודת-דבש - אמממ, שוקולד.
אך מה מופלא בסיפור האגדה הזה? הפיה הטובה והמכשפה הרעה הן אחת. מי שנוסכת ביטחון עצמי ומציתה את יצר המנהיגות ב"עומדת" הדחויה של הכיתה, מעירה כבמטה קסם את השוקולטיירית האהובה שלנו ומשיבה לה את עצמה, מעניקה אושר לפשוטי העיירה – בדמות זוגיות חדשה, חברים חדשים, חיים חדשים, שוקולד חם ומהביל... היא עוד פנים לדמויות זוועתיות כמו החלילן מהמלין, אוכלת-הלבבות, הזאב מכיפה אדומה (ובלי משים טום רידל חסר הלב – בסצנה הסופית שמזכירה כל כך סצנה מפורסמת אחרת). ביצירת דמותה המרהיבה (תרתי משמע) של זוזי, האריס הסכימה סופסוף להיפרד מהנטייה הילדותית הדיכוטומית שאפיינה את הדמויות של "שוקולד" – טובים ורעים, מיוחדים ו-"שיבוטים".

ההתכתבות זאת עם סיפורי האגדה העתיקים מחמיאה ל-"נעלי סוכרייה" מסיבות נוספות. יש עוד איכויות שמבדילות אותו מהם: האוריינטציה הפמיניסטית החזקה של שלוש הגיבורות הראשיות, שמתעקשות תמיד להיות בעצמן אדון לגורלן, מסרבות להעניק לאיש שליטה על חייהן, ומשלחות בשאט נפש את מי שלא רואה בעין יפה את עצמאותן, כמו תיירי עבור ויאן וסוזאן עבור אנוק. קבלת השונה ואהבתו איך שהוא, והצגת השוני, "הפגם" – כחלק מהקסם. ומי מאיתנו לא התאהב ברוזט?
"שוקולד" מוצף ביקורת על כפייה דתית. גם ב"נעלי סוכרייה" האריס מצליפה במוסכמות מיושנות על תפקידי הגבר והאישה, הכומר והקהילה, ה"עדר" והסוטים ממנו; אך היא משחילה גם אמירה אקטואלית יותר (עבור אירופה) ומכאן גם חשובה יותר: הכפייה החילונית, הטרנד החדש בצרפת, שאכן עוד לא הבינה שהקיצונית השנייה היא רק הצד השני של המטבע. קצת חבל לי שלא היתה התעסקות רבה יותר במוסלמיות שנאלצות להחביא בתיק את מטפחת הראש שלהם כשהן נכנסות, מורכנות ראש, לשערי בית הספר.
ובאותה נשימה, האריס מזכירה לנו שעדריות, רמיסת השונה והכלא החברתי שמחייב אותנו להיות כמו כולם – לא ייחודי לחברה הדתית החשוכה והבועתית שעזבנו בנדודינו מלאנסקה למונמארטר; אותן חולות רעות של החברה האנושית אורבות לנו גם בסמוך לפריז החילונית, בדמות פקודותיה החצופות שמפנה סוזאן לאנוק. "תחליקי את השיער, התלתלים שלך משונים. תגלחי רגליים, אל תלבשי כתום, ולא גורבים גרביים עם חצאית. ספרות נשים זה טוב, ספרים לנערים זה רע. ותקני כבר טלפון נייד..."

נון-קונפורמיזם, סובלנות ופמיניזם מתכתבים נהדר אחד עם השני בספר שמוצף במציאות לא פחות מקסם. היה שווה, אחרי הכל, לצלוח את 300 העמודים הקלילים והבלתי-מספקים של "שוקולד" כדי להגיע לכאן.

קראתי לפני מספר שנים את "שוקולד" וגם את "שלושת רבעי תפוז" של הסופרת. לאחרונה נכנסתי לחנות לא מוכרת לי לספרים משומשים. (לא יעלה על דעתי להתעלם מחנות כזו). מצאתי שם ספר שחיפשתי, והמוכר הוסיף לי את הספר הזה מתנה ואמר "תקראי אותו"! אז קראתי.

ג'ואן האריס, אם לשפוט על פי מה שקראתי ממנה ומה שחיטטתי עליה היא סופרת אנגלייה ופרנקופילית. עלילות ספריה מתרחשות בצרפת, גיבוריה צרפתים/יות היא מעבירה נכון את צלילי השפה והתרבות. אבל כמו כל אחד מאיתנו, היא "תבנית נוף מולדתה" ומולדתה אינה צרפת. היא כותבת ספר מסתורין ורומנטיקה - מתאים לאנגלים - עם דמויות צרפתיות שמה שמתאים להן הוא מעשיות ורגליים על הקרקע...

הספר הזה הוא ספר המשך ל"שוקולד" הידוע במיוחד בגלל הסרט המפורסם. הוא עוסק בקורותיהם של הגיבורים מספר שנים לאחר "שוקולד" וחולשתו היא שהוא למעשה מעתיק אותו: הסיפור אמנם מתרחש במונמרטר שבפריז ולא בכפר הנידח בדרום. אך גם כאן יש חנות שוקולד, חושניות, קהילה חמה שנוצרת יש מאין, קסם וכישופים, אהבה וסבל וגם מקום חורש(/ת) הרע לא נפקד.

באחת הביקורות על הספר היתה המלצה על הספר במלים (פחות או יותר) "ספר בשביל הנאה". ואני מסכימה: הספר חביב, נעים לקריאה, כתיבה קולחת, אינו דורש התעמקות ואינו משעמם. קיימתי את הבטחתי למוכר: קראתי ואני חולקת איתכם את מתנתו.

ואלה יופי, העלתי 5 קילו בגלל הספר הזה. האריס הזאת עם תיאורי השוקולד האין סופיים שלה. בסוף כל פרק רצתי למקרר וחיסלתי עוד חבילת שוקולד או עוגיות. אז כך שכשקראתי את הספר חשקתי בשני דברים: אחד כאמור שולוד והרבה והשני שהספר יסתיים כבר מרוב שהוא משעמם ומוזר, מין שילוב לא מוצלח בין טלנובלה מקסיקנית וספר על מכשפות. בסוף נגמרה לי הסובלנות ולא גמרתי לקרוא אותו. יאלה, אני יוצאת לרוץ, צריך לרזות בחזרה.....

ג'ואן האריס פשוט מגדירה מחדש מהי כתיבה טובה. אני בדרך כלל לא עושה את זה, אבל היו קטעים שפשוט קראתי יותר לאט או קראתי שוב, פשוט כדי להנות מהניסוח.
לא קראתי את "שוקולד", אבל תוך כדי קריאה הבנתי ש"נעלי סוכריה" זה ההמשך שלו ככל הנראה. חבל שבהוצאה לא ראו צורך לציין את זה על גב העטיפה או משהו, זה נראה לי פרט די חשוב.

סיימתי בדיוק לקרוא ...המשך לספר שוקולד שהפך לסרט בהמשך , וכמובן עקב כך הרס את כול העניין , קצת נמשך ולא ממש מרתק ... התיאורים על הכנת השוקולד , על הריחות והטעמים , תיאורי הדמיות והמקום מעולים אך מעבר לזה לצערי מאכזב ...

ספר מעולה, רק לאחר שקראתי אותו התוודעתי לספר הראשון שכתבה ג'ואן האריס, שוקולד, הביקורות באתר סיפרו שהספר מוצלח.
באשר לי, הספר כתוב בצורה כל כך משכנעת שפשוט דמיינתי דברים ואנשים כשקראתי אותו, אני מכירה את עצמי דיי טוב מכדי להאמין בכאלה דברים, אבל הדימויים שלה כל כך אמיתיים, שלא יכולתי שלא לחלום עליהם. אני ידועה בקרב חברותי כמי שנכנסת לסיפור ברמ"ח אברים, כמו למשל, לאחר קריאה באחד מספריה של פליפה גרגורי, אני יכולה לתאר בהתלהבות רבה את חצר המלוכה של הנרי השמיני בצבעים חיים כל כך, כמעט כאילו הייתי שם בעצמי ולא קראתי זאת מתוך ספר.
העלילה, בכל מקרה, מקורית וחדשנית, לפחות בשבילי, אהבתי מאוד את ההתמקדות בשוקולד, שהוא לדעתי חתיכת קסם בפני עצמו.
ספר מומלץ לכל מי שלא סובל מסיוטים (שהוא בעצמו יוצר), ולכל חובבי השוקולד והקסם.

הספר נחמד, קריא למרות שלטעמי הספר "שוקולד" טוב יותר. חבל שלא מצויין על כריכתו שהוא המשך של "שוקולד", למי שלא קרא את הקודם - ישנם חורים ברצף הסיפור. הפריע לי שאת תוכן הסיפור מספרות למעשה שלוש הדמויות, כל אחת בתורה ומנקודת מבטה, ב"שוקולד" שם רק האם מספרת מנקודת מבטה עדיפה וידידותית יותר לקורא בעיני.

מונמארטר מקום קר, גסי רוח, ומלאי בוס, סנובים
מתפרקים על פריז של פעם, ומפגינים חשדנות לזרים.
בתוך האוירה הזאת חיה אם ושתי בנותיי לפרנסתה
חנות שוקולד , ואז מופיעה זוזי תככנית ומסוכנת
עם נעלי סוכריה אדומות שמוציאה את המשפחה מאלמוניות שלה.

אין מילים בפי! הרגע סיימתי לקרוא ולא הייתי מסוגלת להתאפק!
אין ספק שהוא מתעלה על שוקולד, שהוא אחד הספרים החביבים עליי ביותר!
הוא מקסים, מפורט ומתואר, נוגע בכל נימי הלב ומשאיר חסר נשימה.
מפתיע, מרעיד, מטלטל. נראה בתחילה צפוי, אבל תופס שינוי, כמו הרוחות הנושבות המסמלות על משהו שצריך להתחיל...
אגדות בתוך אגדות, אבל הכל אמת. ראי הנפש מהטוביפ שראיתי, ולכל אחד תהיה נקודת תפיסה רגשית בספר המדהים הזה!
אני מתפעלת, מקווה תקראו ותתפעלו ממש כמוני!