ביקורת ספרותית על נעלי סוכרייה - טרילוגיה: שוקולד #2 מאת ג'ואן האריס
ספר טוב

---

אחרי "שוקולד" המאכזב, "נעלי סוכרייה" הוא סוג של הפתעה נעימה, כמו חבילה ובתוכה ערימת פרלינים ממולאים בקרם שוקולד ואגוזי לוז (נכון, מדמואזל רושה! זה באמת האהוב עליי).
איזו מקפצה ביכולת הספרותית. אמנם על חוסר ההחלטיות באיזה זמן דקדוקי לכתוב את הספר האריס עוד לא הצליחה להתגבר, אבל בספר הזה היא מצליחה לעשות כל דבר אחר ש"שוקולד" נכשל בו – לסקרן, להעלות חיוכים על פניי כל כמה עמודים, לגרום לי להרהר על טיבן של דמויות שהאריס סופסוף טורחת לשרטט בתשומת לב, להפיח בהן חיים.

"נעלי סוכרייה" מתכתב ללא הרף עם סיפורי אגדה – אלה שאנו מכירים ואלה שהגיבורות שמעו בילדותן. וכמו בכל כך הרבה סיפורי אגדה, גם כאן אפשר למצוא נסיכה בתרדמת, שצריך להעיר: ויאן רושה קבורה עמוק בתוך יאן שרבונו, ומפחדת לפקוח עיניה, מבלי להבין שבניסיון להגן עליה, היא כולאת גם את בתה הבכורה בשבי של שקרים. גם כאן אפשר למצוא פיה טובה שמשיבה לסינדרלה (ולבתה) את מהותה וזוהרה הפנימי; וכמובן מכשפה רעה וזקנה שמפתה בעורמה את הגיבורים אל תוך מלכודת-דבש - אמממ, שוקולד.
אך מה מופלא בסיפור האגדה הזה? הפיה הטובה והמכשפה הרעה הן אחת. מי שנוסכת ביטחון עצמי ומציתה את יצר המנהיגות ב"עומדת" הדחויה של הכיתה, מעירה כבמטה קסם את השוקולטיירית האהובה שלנו ומשיבה לה את עצמה, מעניקה אושר לפשוטי העיירה – בדמות זוגיות חדשה, חברים חדשים, חיים חדשים, שוקולד חם ומהביל... היא עוד פנים לדמויות זוועתיות כמו החלילן מהמלין, אוכלת-הלבבות, הזאב מכיפה אדומה (ובלי משים טום רידל חסר הלב – בסצנה הסופית שמזכירה כל כך סצנה מפורסמת אחרת). ביצירת דמותה המרהיבה (תרתי משמע) של זוזי, האריס הסכימה סופסוף להיפרד מהנטייה הילדותית הדיכוטומית שאפיינה את הדמויות של "שוקולד" – טובים ורעים, מיוחדים ו-"שיבוטים".

ההתכתבות זאת עם סיפורי האגדה העתיקים מחמיאה ל-"נעלי סוכרייה" מסיבות נוספות. יש עוד איכויות שמבדילות אותו מהם: האוריינטציה הפמיניסטית החזקה של שלוש הגיבורות הראשיות, שמתעקשות תמיד להיות בעצמן אדון לגורלן, מסרבות להעניק לאיש שליטה על חייהן, ומשלחות בשאט נפש את מי שלא רואה בעין יפה את עצמאותן, כמו תיירי עבור ויאן וסוזאן עבור אנוק. קבלת השונה ואהבתו איך שהוא, והצגת השוני, "הפגם" – כחלק מהקסם. ומי מאיתנו לא התאהב ברוזט?
"שוקולד" מוצף ביקורת על כפייה דתית. גם ב"נעלי סוכרייה" האריס מצליפה במוסכמות מיושנות על תפקידי הגבר והאישה, הכומר והקהילה, ה"עדר" והסוטים ממנו; אך היא משחילה גם אמירה אקטואלית יותר (עבור אירופה) ומכאן גם חשובה יותר: הכפייה החילונית, הטרנד החדש בצרפת, שאכן עוד לא הבינה שהקיצונית השנייה היא רק הצד השני של המטבע. קצת חבל לי שלא היתה התעסקות רבה יותר במוסלמיות שנאלצות להחביא בתיק את מטפחת הראש שלהם כשהן נכנסות, מורכנות ראש, לשערי בית הספר.
ובאותה נשימה, האריס מזכירה לנו שעדריות, רמיסת השונה והכלא החברתי שמחייב אותנו להיות כמו כולם – לא ייחודי לחברה הדתית החשוכה והבועתית שעזבנו בנדודינו מלאנסקה למונמארטר; אותן חולות רעות של החברה האנושית אורבות לנו גם בסמוך לפריז החילונית, בדמות פקודותיה החצופות שמפנה סוזאן לאנוק. "תחליקי את השיער, התלתלים שלך משונים. תגלחי רגליים, אל תלבשי כתום, ולא גורבים גרביים עם חצאית. ספרות נשים זה טוב, ספרים לנערים זה רע. ותקני כבר טלפון נייד..."

נון-קונפורמיזם, סובלנות ופמיניזם מתכתבים נהדר אחד עם השני בספר שמוצף במציאות לא פחות מקסם. היה שווה, אחרי הכל, לצלוח את 300 העמודים הקלילים והבלתי-מספקים של "שוקולד" כדי להגיע לכאן.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על נעלי סוכרייה - טרילוגיה: שוקולד #2