ביקורת ספרותית על הכוכבים אינם עוצמים עין מאת מארק דוגן
בזבוז של זמן

---

בעמודים הראשונים של הספר הכוכבים אינם עוצמים עין מתבצע רצח.
זה אינו ספוילר, זו ממש הפתיחה של הספר. הרוצח, העדה והמניע – כולם גלויים לנו כבר בתחילת הספר. למרות זאת, גב הספר הבטיח לנו תעלומה: נערה בודדה מתגלה באחוזה שוממת בשטח גרמני שנכבש ע"י הצרפתים, ולצדה גופה שרופה. המצב מעורר את סקרנותו של מפקד הכוחות הצרפתיים המקומי והוא מתעקש לחקור את התעלומה למרות שאין זה מתפקידו.
בנוסף לתעלומת הגופה השרופה, יתברר לקורא בהמשך, מתמודד אותו מפקד גם עם תעלומה נוספת האופפת את בית המרגוע הנטוש בעיר.

ציפיתי לספר בסגנון בלשי, שבו החוקר נאלץ להתמודד עם הקשיים של הפיקוד באזור כבוש, חוסר שיתוף פעולה מצד המקומיים ומצד מפקדיו שלו שלא רואים בחקירה חלק מתפקידו, ואמת שהולכת ומתגלה במהלך הסיפור, ושופכת אור חדש על מעשה הרצח שקראנו בתחילת הספר, משלימה חלקי פאזל שלא היו גלויים לנו, הקוראים, בפרק הראשון.
תעלומת בית המרגוע, אם לומר את האמת אינה תעלומה מסקרנת במיוחד. כ"כ לא מסקרנת, שלא ברור איך הצליח לואיר, מפקד הכוחות הצרפתיים בעיר, לגלות שמסתתר שם סוד אפל ולפתוח בחקירה. מרגע שזו נפתחה, כל מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של הרייך השלישי לא יתקשה לגלות את פתרונה.
גם הקשיים הביורוקרטים וחוסר התמיכה מצד הדרגים הגבוהים שעמם ציפיתי שיאלץ החוקר להתמודד לא עמדו בציפיות. החקירה התנהלה לה על מי מנוחות ללא הפרעה מצד המפקדים הבכירים יותר.
הסקרנות שלי הופנתה, אם כך, לנתיב אחד בלבד: מה הקשר בין התעלומה (שאינה תעלומה, כזכור) הפותחת את הספר לבין תעלומת בית המרגוע אותה חוקר לואיר? מה הקשר בין הסוד האפל הטמון בין קירות בית המרגוע לבין הרצח שבוצע בתחילת הספר, שלכאורה אנחנו יודעים בדיוק מה היו מניעיו, אבל בטח מסתתר משהו מאחורי מה שאנחנו יודעים, בטח יש עוד מניעים מתחת לפני השטח, חוטים שקצוותיהם יקשרו רק בסוף הספר.

טוב, כאן מגיע חלק שעלול להיחשב לספוילר. אם יש לכם כוונות לקרוא את הספר, כדאי לעצור כאן.


אז זהו, שלא.
מסתבר שאין קשר. ולואיר, זה ששכנע אותנו לאורך כל הדרך שקיים קשר כזה, יחליט בסופו של דבר שאין לו עניין ברצח מתחילת הספר ויותר על החקירה.
כאן כדאי להקדיש הרהור פילוסופי לשאלה האם ניתן לקרוא לגילוי שלי בשורה הקודמת ספוילר, כלומר האם קיים המונח ספוילר בהינתן שהסופר עצמו החריב את התעלומה עבור הקורא באופן יסודי ומוחלט.
כדי להיות הוגנת אדייק ואומר שישנו קשר קלוש – הרוצח מהאחוזה השוממת מתחילת הספר היה שותף גם למעשים האפלים שנעשו בבית המרגוע. לא בדיוק טוויסט מדהים, לגלות שרוצח שפל ואכזרי מסוגל לעוד מעשי שפלות ואכזריות. בטח לא טוויסט מהסוג שמאיר גילויים חדשים, מראה איך הפרשיות השונות שופכות אור זו על זו ומפתיע את הקורא.

אז תעלומה מסקרנת – לא קיבלנו. נותרו לנו הגיבורים. אם הגיבורים היו מעניינים ומצליחים להכניס את הקורא לעולמם – אפשר היה ליהנות מהספר גם בלי תעלומה מסקרנת. אבל הדמויות בספר פשוט לא מעניינות מספיק. אולי זוהי הכתיבה ממבט של מספר יודע כל, שקופץ בין הדמויות ולא מתמקד בנקודת המבט של אחת מהן עד הסוף, אולי אלו פרטי הטריויה הפסיכולוגיים היבשים שהוא מפזר על כל אחת מהדמויות, במקום לאפשר לנו להכיר אותם בעצמנו, דרך מעשיהם, מחשבותיהם, דבריהם, ואולי בגלל שגם אחרי פרטי הטריויה האלו, שהספר משופע בהם, הדמויות לא "מתחברות". קשה להרכיב מהפרטים האלו דמות שלמה, ממשית, בעלת נוכחות.
הרומן הנרקם בסופו של הספר אינו מובן ואינו משכנע ובעיקר יוצר את התחושה שסופר נטול כל מנעד רגשי הגיע לסוף הספר, חזר לעיין ב"מדריך לכותבי רבי מכר" ונוכח שאמנם ניתן לסמן וי על "מלחמת העולם השניה" "תעלומת רצח" ו-"נערה מסתורית", אך, אבוי, סעיף ה"רומנטיקה" נותר מיותם ועל כן פיזר לסיום רומנטיקה על פי מיטב הבנתו. הדמויות לא מצליחות לגעת ללב, ליצור הזדהות או אפילו אכפתיות מצד הקורא.

הנקודה המעניינת היחידה בספר היתה הטקסטים של כל מי שמייצג את הרשויות בספר – ראש העיר, הפסיכיאטר. צורת ההתבטאות, היחס לרייך, ליהודים, למלחמה, היה מעניין ואמין לרוב, אולי מעט סטריאוטיפי מדי, ואולי לא. אולי מאנשים כאלה בדיוק נוצרו הסטריאוטיפים.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הכוכבים אינם עוצמים עין