“לפני הכול, כמה עובדות על כצנלסון:
1. ברל כצנלסון היה עסקן פוליטי. אולי אחד מהעסקנים הפוליטיים החשובים ביותר שקמו לתנועה הציונית. נקודה.
2. עם זאת, הוא לא פעל כעסקן פוליטי טיפוסי. ממש לא.
3. אין היום כמעט עיר גדולה אחת בארץ שאין בה רחוב על שם ברל כצנלסון.
4. ברל כצנלסון לא מוכר היום במיוחד לישראלים, אך לא אחטא לאמת אם אומר שהוא היה מעמודי התווך של בוני ומעצבי הישראליות הקלאסית, זו שהתנפצה ב-1977.
ביוגרפיה טובה רצוי שתביע הזדהות או ביקורת, אך "אהבה מקלקלת את השורה", והשורה לעתים התקלקלה פה. האמפתיה שאמורה לחוש המחברת כלפי מושא המחקר שלה הופכת להערצה אידאולוגית, ועל כן פעמים רבות היא אינה שמה לב לסתירות הרעיוניות של הדמות שהיא חוקרת, לאופיה הבעייתי או להיעדר הקוהרנטיות שלה. פעמים רבות היא כן שמה לב לכך, אך מסובבת את כל העניין לטובתו של מושא המחקר שלה, ברל. מצד שני, מה שהתאים ל-1980, עת יציאת הספר, והיה עובר אז ללא כל הרמת גבה, דווקא היום, עם כישלון הפרויקט הציוני-סוציאליסטי, מדגיש כל-כך את מגרעותיו של כצנלסון ואת מגרעותיה של התנועה שהוא היה חלק ממנה. ומתוך כך, הספר הזה עושה שירות מצוין לגילוי העיוורון הממלכתי המגויס והלא ביקורתי ששרר אז ביחס לראשי הציונות (ושורר גם היום, רק כלפי מושאי הערצה אחרים באופי שונה לגמרי, סימבולי יותר, רגשי יותר והרבה פחות שכלתני או מעמיק).
היום 35 שנה לאחר יציאת הספר, ו-70 שנה לאחר מותו של כצנלסון, נשכחה דמותו מן ההיסטוריה הציונית. אף שבסופו של דבר הוא היה דמות די בינונית מבחינת חיי היומיום שלו, ללא דרמות ענקיות או קורעות לב, נזקפים לזכותו מפעלים מרובים ואדירים כל-כך, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את תולדות מדינת ישראל בלעדי היצירות שלו - הוא היה ממקימי מפא"י, ההסתדרות, המשביר לצרכן, הוצאת עם עובד, עיתון דבר, סולל-בונה, בנק הפועלים, הגדוד העברי, ועוד ועוד.
הספר עצמו עמוס בפרטים, ועל פי רוב גם די מרתק לקריאה. הוא מעורר עניין עצום תוך כדי קריאה באלף ואחד נושאים הקשורים לעניין המרכזי והמוזכרים אגב אורחא. לעומת זאת, יש בו חלקים די מתישים, בעיקר אלו הנסובים סביב מחלוקות מתישות בתוך מפא"י או "אחדות העבודה", שלקורא בן זמננו יש פחות עניין בהם. אותם חלקים כתובים בצורה די יבשה, אולי מפני שחלק ניכר מחיי העסקן הפוליטי הם עניין די משעמם. ולמרות הביקורת הקלה הזאת, העבודה הדקדקנית של הספר מקנה לו ציון גבוה, כי הוא חשוב בתור תמצית מרוכזת של מקורות מידע למחצית הראשונה של המאה ה-20 ביישוב המאורגן בארץ, מימי העלייה השנייה ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
הספר מעלה אינספור סוגיות מרתקות, אך שתיים משכו במיוחד את תשומת לבי: אימוץ הפשיזם בידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות העשרים והשלושים, ויחסו המוקדם מאוד של ברל להשמדת יהודי אירופה ב-1942 ואילך. בעניין זה הייתה גישתו מאוד לא ציונית.
אין ספק שמדובר בספר חובה לכל אדם המעוניין לומר שהוא אכן בקיא בציונות.”
