הייתי צריכה לדעת שלספר הזה יהיה סוף מעוות.
אני לא בטוחה מה אני חושבת עליו, אבל אני די בטוחה שזה לא "נהניתי ממנו".
בכנות, קמתי בערך ב-2 וחצי בלילה ועכשיו בערך עשר וחצי בערב, אז אני ערה כבר עשרים שעות ובנוסף לכך, בגלל הספר הזה גם יש לי בחילה.
אז אני לא במצב הכי אידאלי לכתיבת ביקורת, אבל מתי זה אי פעם עצר אותי?
אין בספר הזה שום דבר יוצא דופן בעיניי, אבל הוא כתוב מעולה.
אנחנו עוקבים אחרי קלריסה כשהיא ממלאת את חובתה להיות מושבעת באחד המשפטים, בזמן שהיא אוספת ראיות נגד רֵייף, שאפילו אני שונאת את השם שלו כרגע.
הכתיבה כאן הזה היא בגוף שני "אתה" ובגוף שלישי לסירוגין, כשקלריסה מתעדת במחברת שלה את כל ההטרדות של רֵייף, ואת תחושותיה בזמן שהיא יושבת בבית משפט ומקשיבה למקרה של חטיפה ואונס.
הגופן שונה עבור הקטעים שבהם היא כותבת, ויש משהו באיך שהיא מתעדת כאילו היא מספרת לרייף איך שהיא רואה אותו וחושבת עליו בתור המטרידן האובססיבי שלה, שגורם לספר הזה פשוט לרוץ.
בעיניי אם אין לכם טריגרים לנושאים האלה של הטרדות, אונס ואלימות, הספר הזה ממש קל לקריאה.
בזמן שהיא מנצלת את הזימון כדרך להיעלם לו ממקום עבודתם המשותף, הוא עוקב אחריה ושולח לה מתנות מטרידות.
אין פרקים בספר הזה, הוא מחולק לימים ושבועות, ככה שזה באמת מרגיש כמו מסע מתיש, כשאתה עובר מיום ליום, ובכל יום יש עוד משהו שרייף עושה בזמן שקלריסה מנסה לאסוף נגדו מספיק ראיות כדי לפנות למשטרה.
די מהר היא מפסיקה להגיד לו להניח לה ופשוט מתעלמת מקיומו, כי היא יודעת שהבן אדם לא נורמלי וכי זה מה שייעצו לה לעשות בעלונים.
הוא לא שומע את הלא שהיא אומרת ואת בקשותיה שיניח לה, אלא פשוט מדבר אליה כאילו יש ביניהם משהו רומנטי והם זוג כשהם לא, וזה ממש קריפי.
הם שכבו רק פעם אחת, וגם זה היה כי הוא סימם אותה.
וואו, לחשוב על זה ממש עושה לי בחילה, לא חשבתי שהקיבה שלי רגישה לדברים האלה.
"אהבת את הבונבוניירה קלריסה?"
לא ידעתי שהמעבר בשערים יכול להיות אטי כל כך.
"לא יפה מצדך לא להגיד תודה."
התקווה שתזכה בי כבר לא מרסנת אותך. אפילו אתה בטח מבין שזה לעולם לא יקרה.
"זה לא היה מנומס מצדך לא להזמין אותי להיכנס, קלריסה."
אני מזכירה לעצמי שאתה רק רוצה לגרום לי להגיב. אני לא אגיב. לא משנה מה תגיד או תעשה, אני לא אגיב.
"אני אצטרך ללמד אותך נימוסים, קלריסה."
אני מזכירה לעצמי שאתה לא יכול לגעת בי כאן.
"אני לא מעריך את זה בכלל."
סוף-סוף הגעתי למחסום, ואני מתפללת שלא תעקוב אחרי. על פי לוח הזמנים של האוניברסיטה אני יודעת שיש לך הרצאה בתשע, אז רוב הסיכויים שלא.
-
אין כאן הרבה הקדמה לאיך שרייף וקלריסה נפגשו, כי הוא לא היה משמעותי והיא בקושי הבחינה בו, הוא היה רק עמית לעבודה.
קשה לי עם זה שהיא מתחרטת כל כך על כך שהיא שכבה איתו, כאילו שהיא עשתה את זה מבחירה חופשית, כי כשהיא מספרת מה קרה קל להבין שהיא לא הייתה בהכרה ובכלל לא הסתכלה לכיוון שלו.
ובכל זאת היא ממשיכה להגיד שהיא מצטערת ומתחרטת על כך שהיא שכבה איתו, כאילו שמה שקרה לה לא היה אונס, הקטע הזה שלה בילבל אותי.
אני חושבת שיש משהו בספר הזה שהוא יותר מדי כללי, הדמויות כאן לא ממש בולטות, וכנראה שזה כדי שאנחנו לא נחווה את הסיפור הזה כסיפור, אלא כתסריט אימה.
בסיפור הזה גם משולבים אגדות מטרידות, כמו "כחול הזקן" של האחים גרים ועוד, ו-
סורי, השם של המטרידן באמת הפך לדוחה בעיניי, כנראה שיותר מדי הזדהיתי עם קלריסה, ועם זה שהיא רצתה למחוק את השם שלו ואת המחשבות עליו.
קיצר, אז האיש ההוא עושה דוקטורט בספרות אם אני לא טועה, הפרטים הקטנים נוטים לחמוק ממני, וקלריסה בעצמה מכירה אגדות ואוהבת אותן, והוא משתמש באגדות כעוד דרך להפחיד אותה ולהזהיר אותה.
כותב לה שגורלה יהיה כמו של הדמויות מהאגדות הנוראיות האלו, שמתארות פשעי מין ורצח.
המשפט שמתנהל ברקע של הסיפור הזה, לא ממש תופס הרבה, הוא פשוט גורם לקלריסה לחשוב על איך מערכת המשפט תתמודד עם המקרה שלה, כשזה המילה שלו נגד המילה שלה, ושהוא יכול להגיד שדברים נעשו בהסכמה, ושהוא לא ידע שהדברים שהוא עושה מטרידים אותה ואפילו לצייר אותה כמישהי שמנסה להאשים אותו באונס ושהוא הקורבן בעצם.
הדברים האלו באמת עושים לי בחילה.
לקראת הסוף בכיתי, כי באמת כאב לי בגוף, ואני לא יודעת למה, המוח שלי אומר לי שמה שקראתי הוא לא יוצא דופן ובכל זאת אני בוכה.
היה רגע שבו חשבתי שמשהו ממש דפוק קרה, ובכיתי ונשבר לי הלב, ואז קראתי את השורה הזאת שוב והבנתי שהתבלבלתי כי הראש שלי השמיט את המילה החשובה.
הסוף היה כל כך כואב.
אני בטוחה שאת אחרים הוא יכול לשעמם, ואפילו לעצבן כי הוא לא לגמרי סגור, אבל לי זה פשוט הכאיב.
אמרתי משהו לראסטה לגבי זה שאני קוראת ספר שמעלה לי דברים שהייתי מעדיפה לא לחשוב עליהם, והוא שאל אותי: "אז למה את ממשיכה לקרוא אותו?", ותוך כדי שאר הדברים שדיברנו עליהם שכחתי להתייחס לזה.
אבל כמובן שאחרי זה חשבתי על השאלה, ואני חושבת שזה כי קודם כל - למה לא?
רק בגלל שספר גורם לי להיזכר בדברים לא הכי נעימים, לא אומר שזה דבר רע, ושנית, בעיניי זה ספר שחשוב לקרוא.
כי הדבר שהכי הכאיב לי בספר הזה לא היה הדברים שהוא הזכיר לי באופן אישי, אלא באמת פשוט הייאוש והכאב מכך שיש אנשים בעולם הזה שרוצים להרוס אנשים אחרים ככה. לאנוס ולהטריד מישהי.
לקחת ממישהי דברים שאי אפשר להחזיר בחזרה, כמו תחושת ביטחון, כמו חופש, כמו תמימות, כמו רצון לחיות.
אני פשוט לא מבינה איך מפלצות כאלה יכולות לעשות את זה, איך הן יכולות לראות אנשים אחרים פשוט מנסים לחיות את החיים שלהם, לחיות חיים נורמליים, לחלום על אהבה, משפחה ועתיד, ואז פשוט לבוא ולהרוס את זה להם.
בחיי שאני מבינה את אחיה של דינה, שמעון ולוי, על כך שרק אדם אחד משכם אנס אותה, והם שחטו את כל הכפר המזוין.
אני פשוט לא יכולה להתגבר על זה.
אונס זה באמת לא נושא גדול בספר הזה כמו ההטרדות והאיומים, זה לא היה סתם חיזור מוגזם, הסטוקר כאן היה אלים והייתה ממש סכנת חיים.
ובכל זאת, אני פשוט לא יכולה לרצות להתגבר על זה...
אנשים לא מבינים מה אנסים גוזלים מהקורבנות שלהם, אי אפשר לשים על זה מחיר, והם לא מבינים את זה, ולכן זה באמת מסעיר שגם כשיש מספיק הוכחות לאונס איכשהו העונשים על זה מגוחכים, ואין לי מושג למה.
אני חושבת על סיפורים של נשים שנאנסו, ואיך שהן פשוט התקלחו אחרי זה והלכו למיטה וניסו לשכוח מזה.
כי זה מה שאישה באמת רוצה לעשות אחרי שמישהו הורס אותה, פשוט להתנקות, להיכנס למיטה שלה ולישון (אלא אם כן שם אנסו אותה).
אבל זה לא נותן שקט.
יש כל כך הרבה השלכות למעשה החמדני הזה, וזה דוחה, זה פאקינג דוחה לחמוד ככה.
זה פשוט כל כך מרושע, ואני לא יכולה להבין איך יש אנשים שלא מבינים את זה, איך הם יכולים לא להרגיש בעצמות שלהם שזה מתועב.
למה זה צריך להיות מקרה של ילדה בת שתים עשרה או אונס קבוצתי של נערה כדי שנזדעזע מזה?
זה כאילו שהסיכוי שלך לקבל צדק, תלוי בכמה מזעזע מה שקרה לך היה.
ואני באמת הרגשתי כל מילה במשפט הזה, כי זה כל כך דפוק.
החברה הזאת כל כך דפוקה, כל כך הרבה לא מבינים ואין שום דרך לגרום להם להבין - כשהם רואים נשים כרכוש או מוצר.
הם לא מבינים שלהרוס למישהי את החיים ככה, זה כמו לקחת פרח ולדרוך עליו.
לאנוס נשים זה כמו לשנוא נשים, וקשה לי עם זה, קשה לי להבין איך מישהו יכול לשנוא ככה.
*יש לציין שהספר יצא לאור בשנת 2014, ולא ב-2005 כמו שכתוב כאן באתר.
_
אני משוכנעת שצפית בי מאז יצאתי מהבית. אני לא מצליחה לעצור בעצמי ושואלת אותך מה אתה עושה כאן, אם כי אני יודעת שתשובתך לא תהיה כנה.
עפעפיך רוטטים שוב. זה קורה כשאתה לחוץ. "סתם טיילתי קלַריסָה." ולא משנה שהכפר שאתה גר בו נמצא במרחק שמונה קילומטרים מכאן.
השפתיים שלך מחווירות. אתה נושך אותן, כאילו ניחשת שאיבדו את מעט הצבע שיש להן בדרך כלל ואתה מאלץ את הדם לשוב אליהן.
"התנהגת מוזר בעבודה ביום שישי, קלריסה, כשיצאת ככה מהישיבה. כולם אמרו את זה."
האופן שבו אתה חוזר על השם שלי כל הזמן עושה לי חשק לצרוח.
השם שלך נעשה מכוער בעיני. אני מנסה להרחיק אותו ממחשבותי, כאילו אם אעשה זאת ארחיק אותך גם מחיי.
והוא בכל זאת משתרבב. מתפרץ. בדיוק כמוך. פעם אחר פעם.
גוף שני הווה. זה מה שאתה. בכל מובן.
