עמוס עוז רואה בעגנון סופר ספקן יש לזכור שהיה עד להכחדת יהדות ארופה כשהעולם ברובו צופה מנגד. היה עד למאבקים בתוך הציונות והיהדות לזרמיה . היה עד לשתי מלחמות עולם ול"פריחת" הנציזם הפשיזם והקומוניזם. תשובות לשאלות המרכזיות כמו אמונה באל, אמונה ב"איזם" כזה או אחר היו בעיניו תמוהות ואפילו נאיביות . הוא מאד סקפטי לגבי אידיולוגיות , ערכים ואמונות. בוודאי לגבי פולחן אישיות שבעת ההיא היה נפוץ. (לצערי גם בימינו). יש אצלו רחמים ואפילו בוז למאמינים תמימים. בספרו עמוס עוז מעמיד ראייה זו תוך כדי קריאה ביצירות עגנון. - הוא לא בהכרח מחדש - הוא יותר מסכם ומרחיב דעות של מבקרים נוספים ועושה זאת היטב. עגנון נהג להשאיר "חידות" ללא פתרון ביצירתיו לא רק כאמצעי אומנותי אלא כאמת כאובה מהחיים שישנן חידות אין ספור לא פתורות. עגנון משתומם על אלוהים? לא בטוח ! הוא משתומם על תמימותם של בני האדם וכל מה שנובע מכך! לחובבי עגנון או לכאלו שמנסים לפענח את צפונותיו מומלץ.

עצוב מאד וצפוי ספור על דיכאון סרטן סופני התפתחותו ויחס בני המשפחה לצרה שנופלת עליהם. ניסיון למצוא נחמה לאחר מות הרעייה בהודו שמתברר שכל המתרחש שם ממוסחר ונחמה אין בו. לטעמי אפשר בקלות רבה לוותר..... בחלקו האחרון של הספר דילגתי על עמודים של תאורים מכאיבים שחוזרים על עצמם. לעניות דעתי ספרו הראשון של נועם זיו "יום הולדת שמח נוח" קריא, שני הספרים הנוספים שכתב מיותרים. הכותב, אינו מנסה ליפות ומתאר מציאות עגומה לא נראה לי שזו סיבה לקרוא עמודים רבים ומדכאים מאד.

קל מאד להעביר ביקורת על הספר, לטעון שהוא שיטחי, לטעון שהוא רדוד. זו באמת לא יצירה ספרותית גדולה. זה ספר שמעורר סקרנות. עוסק באישיותו ורעיונותיו של אחד מגדולי הפילוסופים היהודים שהוחרם על ידי אחיו לכל חייו- ברוך שפינוזה. ובאלפרד רוזנברג המסובך והמעוות אחד ה"הוגים" הנאציים שלקח חלק פעיל במפלגה ומאוחר יותר בהנהגה הנאצית בגרמניה בשנים הנוראות-הלך כעיוור אחרי היטלר והיה מגדולי מעריציו. עד כמה טפשות , עד כמה אווילות עלולה להיות מסוכנת. עד כמה היא מאפיינת את ההסטוריה האנושית. עד כמה בני אדם חושבים שעושים נכון בשעה שעושים מעשים נוראים בשם רעיונות חסרי בסיס שלדעתם חשובים מכל. הדברים הללו באים לידי ביטוי בספר - נותנים פרספקטיבה למציאות עגמומית המתקיימת במין האנושי לדורותיו. יש בספר הבהרות לתופעות חברתיות הסטוריות . אפשרות לקורא להתבונן מנקודת ראות מרוחקת מספיק היסטורית ופסיכולגית על תופעות מהעבר.החיבור בין שפינוזה לאלפרד רוזנברג די מאולץ . למרות זאת הספר מומלץ. לא פנינה ספרותית, כספר המעשיר בידע ומשאיר מקום למחשבה .

אספתי אותו בפתח ספריה בגבעתיים. היתה בו הקדשה לאריאל ליום הולדתו מטלי וגל מהחמישי ביולי אלפיים ותשע. ספרון קצר האיורים של סהר חופי הוסיפו חן למילים. הוצאת צימוק-על נייר אקולוגי-הדפסה ירוקה. לפני ובעת מלחמות העולם אדם שחי בבדידות מגדל עדר כבשים ושותל עצים מתוך מחוייבות פנימית לעתיד. סביבם יתפתחו חיים במקום שכוח בין צרפת לספרד. ספר שיש בו נשמה על תוכנו כתבו החברים. ישמר בספרייתי כל עוד אני כאן.

התלבטתי - לדעתי היה כאן במידה רבה ביזבוז של נושא טוב. עודף פעילות שפגעה באמינות של הספור-חבל.

אדם הבוחר בצעירותו להקדיש את חייו לתפקיד מחייב התמסרות טוטאלית. רואה בכך יעוד. מוכן להפסיד את הנאות החיים הבסיסיות. זוגיות, גידול ילדים, משפחה. מוכן לחיות במסגרת שמחייבת אותו להתנהג על פי כללים נוקשים בכל פעם שיוצא מפתח חדרו הפרטי-אם בכלל יש לו חדר. זה המחיר שמשלמים אנשי הדת-ככל שהשנים חולפות כך עולים הספקות אצל חלקם באשר לבחירה והיעוד כפי שראו זאת בתחילת דרכם. זה הופך יותר לאמביציה אדירה להתקדמות בתפקיד-ביוקרה. "במחנה האל" המסלול ידוע וקבוע. התחרות קשה, מורכבת מאד. יש לזכור שהנבחר לאפיפיור-זה שישב לבדו במושב הכס הקדוש אמור להיות אחד מהם! הספר מתאר היטב את המאבקים, הבריתות, התיסכולים. של קבוצת הקרדינלים שמגיעים לוותיקן בהתרעה קצרה ועליהם מוטל לבחור את האיש שיעמוד בראש הכנסיה הקתולית. בספר תאורים מפורטים של המתרחש בחצרות , בחדרים ובאולמות במדינת הוותיקן. הכללים מחייבים מאד. ברקע ההסטוריה ארוכת שנים שמלווה ומכוונת את התהליכים שמתרחשים שם עד שיצא העשן הלבן. לעניות דעתי הסופר עשה את עבודתו נאמנה הקריאה מחייבת התמסרות-שמות רבים. תאורים מפורטים לפעמים מידי של הריטואל של הבחירה, תאורים של מקומות, של האישים מכל רחבי תבל. ש"משחקים" את המשחק חייהם . רובם מבוגרים מאד וזו עבורם הזדמנות נדירה , אולי חד פעמית. יש חשדות , חוסר האמון, תיסכולים, ובדידות. מומלץ למתענינים בתחום. מומלץ לאלו שהבנת נפש האדם מעסיקה אותם. מומלץ פחות לכאלו שמחפשים ריגוש בכל עמוד.זה לא ספר מתח זה יותר. כתוב היטב אם כי לעיתים היתה לי תחושה שיכול היה לקצר מעט, להפחית בחזרות ובתאורים.הקטע המסיים לדעתי אינו משכנע.. בכלל נראה לי שסיומות ספרים במקרים רבים יוצרים תחושת אכזבה. נראה שסופרים מתקשים במציאת סיום שיהיה המשך לעלילה ובכל זאת יעשה איזה שהו "ואהוו" לקורא. בסך הכל אני רואה בקריאת הספר קריאה מעשירה . מקום למחשבה ולא דווקא על קרדינלים. מעבר לכך.

מסע בעיקבות אירנה, צעירה כפרית נוצריה שצופה ברצח אכזרי של שכניה היהודים. יוצאת לדרך להשתחרר מהסיוט הנורא הזה ומבעל אלים שרואה בה "ספקית" למזונו ולתאוותיו. "מסע" במקומות שבהם ישנה אכזריות , רוע, סיכלות, בורות. מעט מאד אור . סיום צפוי ובילתי נמנע. מול נופים - טבע עוצר נשימה ביופיו. מעלה נושאים מורכבים בעיקר נוגע ביחסי נוצרים יהודים, יחסי גברים ונשים. מאד בוטה, טביעת אצבעו של אהרון אפלפלד נמצאת בכל שורה. לטעמי כתב ספרים טובים הרבה יותר.

הספר מתמקד בנפשה של לוטה שלוס- שחקנית יהודיה מתוסכלת בערבו של האנשלוס-אחד משיאי החייתיות האנושייים . אי שם במוסד-בית מרפא, בית אבות-מרכז לחנוך מחדש מבודד מאד. קבוצה של יהודים עמוסים ברגשות אשם על היותם יהודים-על היותם שונים. התכנסו לחיים משותפים במטרה לעבור שינוי להיות כמותם... בחסות "מורה הרוחני" באלבאן הגדול שאמור ללמד את הדרך. הכישלון כצפוי צורם. בספר זה כבשאר כתביו תובנות ורגישות אנושית. הוא מצליח להעמיק לחדור לנשמת הקורא-להשאיר חותם שלא ניתן להסרה.

עגנון במיטבו-בגדולתו בלקט הסיפורים "סמוך ונראה". בספור: "אצל חמדת". עמוד 54. במהדורה הישנה משנת תשכ"ז חמדת "הנהנתן" " בעל הבשר" בשעת חשבון הנפש... בעת תפילת כל נדריי.

“ נתעטף חמדת בטליתו עד למטה מרגליו. ניגב את בתי עיניו ופתח את מחזורו. אפשר שדברים שאני מספר נראים כדברי הבאי, ובאמת אין כאן לא גוזמא ולא שום הפרזה, אלא דברים כהװייתם. חמדת התחיל מתמעט. ודומה שהוא מצטמק והולך. כריסו כאילו נבלעה וכולו כצרור מלבושים שפרשו עליהם טלית. כך עמד ולא זז, עד שנרתע פתאום ממקומו והתחיל זוחל בפישוט ידים עד לתיבה, והכל עושים לו מקום ובוכים ואומרים יהי רצון שתקובל תפלתך ברחמים. והוא עונה אמן ואומר, מתוך תשובה שלימה. וכיון שהגיע אצל התיבה תפס אותה בשתי ידיו וצעק אוי. כאילו היא אש אוכלת.
אימת פתאום נפלה על הציבור וכל הציבור עמד ורתת. חמדת עמד לפני התיבה מוקף קהל מסייעיו המשוררים, אבל לא השגיח בהם. כאילו הוא יחידי עם יחידו של עולם. כך עמד כמה שעמד בלא אמירה ובלא דיבור, ברכיו בלבד רעדו, כגבור שלובש גבורה וברכיו אינן עומדות עמו. אחז את התיבה וחבט ראשו עליה. נזדעזעו החלונות ונתלקחו הנרות, ומסוף בית
הכנסת ועד סופו נשמעה אנחה שהגיעה עד לעזרה ומן העזרה לרחוב ומן הרחוב חזרה ובאה לבית הכנסת. התינוקות עמדו ובכו ועמהם אנשים ונשים. הגביה חמדת את ראשו כשעיניו עצומות ודחוקות לתוכן, מישמש אילך ואילך ובתי עיניו משוטטות בדמעות.
עמד הגבאי ופתח את הארון, הוציא כמה ספרים ונתנם לזקני בית הכנסת. נטלו הזקנים את ספריהם ובאו ועמדו מימינו ומשמאלו של חזן. סילק חמדת את בתי עיניו והניחן על התיבה, שלשל טליתו על פניו עד למטה מלבו וקולו התחיל משתלשל ויוצא, כל פעם בניגון נאה מן הראשון. אותה שעה ירדתי לסוף דעתו של אבא שרגיל לומר מי ששמע כל נדרי של חמדת יודע מה זה כל נדרי.
אחר כל נדרי התחיל לומר ונסלח לכל עדת בני ישראל, פעם ראשונה דרך תחינה ובקשה, פעם שנייה דרך בטחון, פעם שלישית דרך בטחון והסכמה.
נסתכלתי לפני והייתי תמיה. כמדומה הייתי תחילה שכאן עמד בעל שש כנפים ולבסוף עומד לו אדם מישראל מעוטף בטליתו ימינו על אזנו ובאגודל של שמאלו תומך הוא את סנטרו. עד שאני עומד ותוהה חזר חמדת ופשט את ידיו וקרא, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה. נזכרתי כל הנסיונות שניסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במצרים. נתמלא לבי רחמנות על אותו זקן שמכניס עצמו בתפילה להתפלל על עם שכזה.
נרות הנשמה התלקחו וקול כקול אחד נשמע, ויאמר ה' סלחתי כדבריו, כך פעם אחת וכך פעם שנייה וכך פעם שלישית. ושתי ידיו של החזן פרושות כלפי מעלה וקול מדבר מתוך גרונו של החזן ויאמר ה' סלחתי כדבריו. נרעש ונפחד עמדתי והבטתי על יהודי זה, זקן זה, שפל ברך זה, שליח ציבור זה, שהואיל הקדוש ברוך הוא לתת לו כח וגבורה להתפלל לפניו כל כך.
שוב התלקחו הנרות והעלו אורם יותר ויותר וריח טוב של שעווה עלה מן הנרות ומן השחת הפרוש על הרצפה, כריח של דבש וכריח של שדה. בבית הכנסת שרתה דממה, ומתוך הדממה נשמע קול אנחה כבושה. הגביה עצמו חמדת ובירך שהחיינו בקול ובשמחה, כאדם ששמח שזיכה אותו השם בחיים, כדי שיהא מסגל מצוות ומעשים טובים, וכל העם בירך עמו בלחש ובשמחה. ובאמת ראויים היו לאותה שמחה שנעשו כבריה חדשה, בזכות שמחתם על מצוות השם, שחמדת שלוּחם עורר את לבם בתפילתו, שהתפלל עליהם לפני המקום, שהיה חמדת מתפלל באימה וביראה וברתת ובלב שבור על ישראל עם קדושים הרוצים לשוב אליו בלב שלם.”