הציפיות שלי היו גבוהות למדי. יותר מדי.
לונדון, ערב השנה החדשה. ארבעתם מגיעים לאותו מקום- בניין 'המקפצה' החביב על מתאבדים.
לכל אחד סיפור עגום וסיבה להיות שם. הספר מובא במעין פרקים קצרים מפיהם בזה אחר זה.
מרטין הינו מנחה טלוויזיה פופולרי למדי שהסתבך בפרשיית מין עם קטינה וישב בכלא. אשתו ובנותיו עזבו אותו.
ג'ס היא בת עשרה לונדונית- פרחה פאנקיסטית עם שפת ביבים, טרגדיה של אחות שנעלמה ובת לשר בממשלה. אקס בשם צ'ס.
מורין באמצע החיים, אם לבן עשרים מוגבל.
ג'יי. ג'יי הוא אמריקאי שהגיע ללונדון. מוזיקאי מתוסכל עם חלומות שחברתו עזבה אותו וכעת עובד כשליח בפיצריה.
הוא זה שנקלע אחרון למקום כששלושת האחרים כבר שם. לדבריו היה בבניין למסירת פיצות והחליט לעלות לגג כששמע קולות, או משהו דומה.
מתפתח דיון כשמרטין כבר יושב על המעקה. לבסוף מתקבלת החלטה שאם לנסח בקיצור- 'לא כרגע'. ותחילת מסעם המשותף הינו מסע לילי הזוי בחלק העלוב יותר של לונדון במסיבה פרועה ושפע אלכוהול, שישו ושמחו בקיצור. ולמרות שהם באים מעולמות כל כך שונים הם מתגבשים לקבוצה כשהטריגר הוא בעיקרו 'החיים חרא'. ממציאים סיפור דמיוני אינפנטילי לראיון טלוויזיוני לגבי אירוע הפינאלה על הגג.
ציפיתי לכניסה רצינית יותר לעולמו של מי שעומד להתאבד, מי שהגיעו לקצה ולא רואים טעם לחייהם. תסכול וזעם, נטישה, חרדות ומיאוס. יש את זה במינון מסויים. מה שיש בשפע בלתי נדלה הן קללות כולל 'המזד***' על כל הטיותיו, פאק, שיט, מחורבן. הנטייה הנצחית של ג'ס לומר 'עשה' במקום 'אמר'. עשה לי, עשיתי לו...עשרות פעמים.
עמודים ללא תוכן כמו הקשקושים של ג'ס והפדיחות שעושה לאבא. ההרהורים של ג'יי. ג'יי ומורין ושיחות על הא ועל דא.
התחלה מבטיחה, ההמשך לא. אפשר היה להעמיק בדמויות ולהפחית בקללות או פשוט לקצר את הספר.
קצת אחרי אמצע הדרך הספיק לי.
סוג של החמצה, בתמצית. אולי התרגום לקוי.

האם חשבתם פעם להתאבד?

אני מניחה שכל אדם העלה פעם בראשו את האפשרות הזו. כמובן שמכאן ועד מימוש הרעיון המרחק ארוך מאוד (אם כי הסטטיסטיקה מלמדת שבכל שנה מתאבדים בישראל כ- 500 איש), אבל אני חושבת שכל אחד השתעשע פעם במוחו כמה טוב יהיה לסיים את הכל, ובמילה "הכל" אני מכוונת לכל הקשיים הקטנים-גדולים של החיים: האכזבות, הכישלונות, התסכולים. כמובן שהמילה "הכל" יכולה לקבל ממדים אחרים לגמרי, למשל, כשאדם חולה פתאום במחלה סופנית או נפגע באורח קשה בתאונת דרכים. ואז, רק אז, מתגמדות כל הבעיות היום יומיות שהזכרתי קודם לכן והן מקבלות את הפרופורציה המתאימה. וחבל שרק אז, כשכבר באמת אין סיבה וטעם לחיים, האנשים קולטים ומבינים את זה. מאוחר מדי. מה שמזכיר לי כל פעם מחדש איך אנשים שהגוף שלהם בריא לחלוטין מנסים להתאבד, ואילו אנשים שחולים במחלות קשות מאוד ואפילו סופניות – עושים הכל כדי לחיות.

הספר הזה עוסק בארבעה אנשים שהחליטו להתאבד: מנחה טלוויזיה שישב בכלא על עבירת מין בקטינה, אם חד הורית לבן בעייתי שמרותק לכיסא גלגלים, נערה מתבגרת – פאנקיסטית מופרעת עם סוד קשה, ושליח פיצות שלהקת הרוק שלו התפרקה והחברה שלו עזבה אותו. אני חושבת שכל המקרים האלו הם דוגמאות של מחשבות על התאבדות ששייכים לקטגוריה הראשונה, כלומר המחשבה צצה בגלל אכזבות קטנות-גדולות מהחיים, אבל לא משהו שאי אפשר להתאושש ממנו, להתבגר ולהתגבר עליו, כמו למשל איזו נכות קשה בסגנון של "ללכת בדרכך".

מה שיפה בספר הזה זה התיאור של מערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות. זה לא ספר דיכאון על משברים קשים בחיי אנשים, משברים שגרמו להם להחליט להתאבד, אלא יותר על אנשים שניצבים ברגעים קשים בחיים שלהם ועל מערכות היחסים שנוצרות ביניהם. דבר נוסף שאהבתי בספר זה שהוא לא קודר בכלל. הוא עוסק בנושא קשה, ויש בו לא מעט רגעים קשים ועצובים, אבל יחד עם זאת יש בו פן משעשע ומחויך. ולמרות הטון האופטימי שאולי אפשר להבין מדבריי, הספר איננו מסתיים בכלל באיזה הפי אנד סכריני וקיטשי, כך שהספר שומר על אמינות ועל אותנטיות, וזו נקודה נוספת לזכותו.

מה שטיפה הפריע לי בספר זה שהוא לא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, ולפעמים הוא הרגיש לי פשוט משעמם. היו קטעים לא מעניינים ולפעמים גם חזרות על דברים שנאמרו.

שני ציטוטונים קטנים מהספר: "כשמסתכלים החוצה מחלון של מטוס ורואים את העולם מתכווץ ככה, אי אפשר שלא לחשוב על כל החיים שלך. המחשבה גורמת לך להרגיש אסיר תודה לאלוהים שנתן לכם אותם, וגם כעס על אלוהים שלא עזר לכם להבין אותם טוב יותר לפני כן. החלטתי שבדרך חזרה לא אשב ליד החלון..." ועוד ציטוט יפה: "הבטנו בגלגל הענק, וניסינו להבין אם הוא מסתובב או לא. הוא לא נראה כאילו הוא מסתובב, אבל הוא בטח כן מסתובב, אני חושבת." ואני מוסיפה: לזכור את זה ברגעים קשים בחיים. כמו זה שאני נמצאת בו עכשיו, במיטה עם וירוס איום ו-39 מעלות חום (נסיבות מקלות לשטויות שבטח כתבתי...)

אם אתם אוהבים לעקוב אחר מה שהולך בתוכנית הריאלטי "האח הגדול" אולי אתם תצליחו להתחבר גם לספר הזה, אפשר היה בקלות להפוך את השם שלו מ-"ארוכה הדרך למטה" ל-"ארוכה הדרך לזכיה" רק שישנו בכל זאת הבדל והוא (בלי לגלות הרבה מהעלילה) שמדובר בקבוצה של דמויות שהתאחדה לה ביחד על מנת לא עלינו לקפוץ מאיזו גבעה (שהיא לא שיא הרייטינג, למרות שגם היא מוצפת באותה עת בהרבה אנשים) ולהתאבד.

מזמן רציתי לקרוא איזה ספר של ניק הורנבי, ואני לא יודע אם בחרתי בספר הנכון להתחיל בו, אבל התחלתי לקרוא אותו מתוך איזו הזדהות (למי מאיתנו לא עברה עלילה כזאת בראש). עלילת הסרט של אסי דיין, "דוקטור פומרנץ" דיי מזכירה לי את הספר הזה, כל אחד מהיוצרים יצר כמה דמויות שתוכלו להזדהות לפחות עם אחת מהן. אם הזכרתי קודם את "האח הגדול" אז מצאתי שם מישהו שחופר כמו קותי.

בהתחלה חשבתי שמתוך ריבוי הדמויות יהיה קשה לעקוב, אבל כל אחד מביא את הסיפור והמשכו מיד אחרי שהוא נזכר אז הבעיה לא טמונה בזה אלא בעובדה אחרת והיא שכמו במציאות יש כאלה שהייתם רוצים לשמוע אותם מדברים יותר ויש שהייתם מעדיפים את שתיקתם. הורנבי (בואו לא נשכח שהם כמובן אחרי הכל פרי דמיונו של הסופר) מצליח מדי פעם לעלות נושאים מעניינים, אבל בגדול עכשיו כשהגעתי לאמצע הספר אני שואל את עצמי אם להמשיך ולקרוא בו עד הסוף או לחזור אליו במועד אחר, כי אני מנסה להבין מה בגדול הוא ניסה להעביר בספר הזה ואני לצערי לא ממש מצליח להבין. אם הוא היה סופר מהארץ לא הייתי חושש לומר שההרגשה שהוא נותן לקורא היא כאילו שילמו לו לא לפי העלילה אלא לפי כל שורה שהוא כתב וחבל.

אם בהתחלת הספר נאמר משהו כמו שכל אחד חי את החיים שהיו אמורים להיות לו בתאוריה (דווקא רעיון שמצא חן בעיניי) אז אולי אם נצא מתוך אותה הנחה הספר הזה הוא אחרי הכל סוג של יצירת מופת.

אני מחבבת את הספרים של ניק הורנבי, את אילה שקראתי (על הילד, איך להיות טובים וארוכה הדרך למטה). 'מחבבת', כמו 'ידיד', הן מילים שאני לא מרבה להשתמש בהן, יש בהן מן הקיטלוג הרדוד של מערכות יחסים, מזכיר את 'סולם האהבות' מאמת או חובה. אבל במקרה הזה המילה הזאת מתאימה לי בדיוק.

ניק הורנבי מתאר בקלילות, שנינות והומור סיטואציות לא קלות ולא מצחיקות. הספרים שלו קולחים, כיף לקרוא אותם והוא גורם, לי לפחות, להתקשר, גם אם לא לאהוב, עם גלרית טיפוסים מעט קריקטוריים אבל לא נטולי חן ומקומות להזדהות.

גם השינוי שעוברות הדמויות, בספר הזה ובאחרים, במהלך הסיפור יותר דומה להקלה בסימפטומים מאשר לגאולה, וזה נחמד ודי מציאותי.

משהו חסר לי. לא לגמרי מוגדר. קצת יותר עומק, קצת יותר קטרזיס. ובכל זאת נהניתי מאוד, וכחלק מנחשול הנדיבות בכוכבים שהציף אותי לאחרונה דרגתי את הספר כטוב.

עברו עליי כבר כמה שבועות מטורפים, ועדיין מופעל עלינו המון לחץ.
כבר בביקורת הקודמת שכתבתי על "הארי פוטר ואבן החכמים", ציינתי שלא יצא לי לקרוא ספר חדש כבר הרבה זמן.
אז הספר הזה הוא החדש השני שקראתי כבר בזמן האחרון.
זה התחיל בשישי בערב(או אחה"צ, אני לא כ"כ זוכרת),וסיימתי את המשימות שלי לשבוע הזה. החלטתי שמגיע לי הפסקה, ושכדאי לי לקרוא משהו.
חשבתי על להמשיך את הארי פוטר השני, אבל אז בסוף החלטתי לקרוא משהו אחר לגמרי.
אז התחלתי לחפש בקומונה(זה איפה שאני גרה)ספר.
אחרי כמה דקות של חיפושים, ראיתי בזווית העין את הספר הזה.
לקחתי אותו מהארון שמצאתי אותו, והתחלתי לקרוא את התקציר:

"לונדון, ערב השנה החדשה, גג בניין המקפצה. ארבעה בני אדם זרים זה לזה מגלים שהתאבדות בקפיצה היא לא עניין פשוט, ובהחלט לא אקט אינטימי כפי שציפו.
מגיש תוכניות בוקר בטלוויזיה שהסתבך בפרשיית מין מביכה, מתבגרת פאנקיסטית עם ייחוס משפחתי מפתיע וסוד מחריד, אם חד-הורית לבן בעייתי במיוחד ושליח פיצות אמריקאי שתיכנן להיות ברוס ספרינגסטין הבא. מה פשר הקשר ביניהם? איך הלילה הזה ייגמר? כמה ארוכה היא הדרך למטה ומה באמת ממתין בסופה?

ארוכה הדרך למטה חוקר בווירטואוזיות קומית-טרגית ובתנופה סיפורית עוצרת נשימה, סוגיות של חיים ומוות, אהבה וכאב, אכזבה ותקווה (וגם סקס, סמים ופיצה)."

האמת, התקציר נשמע טיפה מעניין, אבל טיפה הרתיע אותי.
התאבדות זה נושא קשה, גם אם הוא הסיפור עצמו הומוריסטי.
בכל מקרה, התחלתי לקרוא את הספר וסיימתי אותו אתמול לקראת הערב(עקב חוסר זמן ביום ראשון ושני).
האמת? אני לא בטוחה מה אני חושבת על הספר.
תקראו לי חסרת רגישות, נכה רגשית, אבל האמת היא שאני לא מאמינה שזה ספר שאפשר להזדהות בו עם אף דמות.
ממש ככה.
לא הזדהתי. ויותר מזה, לא באמת הצלחתי לחבב אף דמות.
מצד אחד זה חסרון לספר, ומצד שני היה בזה משהו... אותנטי?
כן, כנראה שזה מה שהרגשתי.
היה בחוסר ההזדהות שלי עם הדמויות משהו אותנטי ואמתי, לא הסכמתי, הזדהיתי או התחברתי לסיבות שכל אחד מהם חשב על למה הוא רוצה למות.
ההחלטה שלהם נראתה לי אימפולסיבית(אולי חוץ משל דמות אחת)
אבל יכולתי להזדהות עם ההרגשה הזאת, עד כמה שאני סוטרת את עצמי עכשיו, שאין כבר כוח להתמודד עם הבעיות. שלפעמים אנשים מרגישים שזהו, חייבים להרפות מהחיים.

מה כן ולא אהבתי זה הסוף(סוג של ספויילר):
הם לא באמת מגיעים לסוף הטוב שלהם.
אין שום קתרזיס לקורא.
ואולי בגלל זה הספר נראה לי אותנטי. בגלל שבמציאות הדברים לא תמיד מסתדרים על הצד הטוב ביותר.
לא תמיד הטובים מנצחים ולא כולם מסיימים באושר ועושר.
אבל יודעים מה? למרות הסוף הטיפה עגום, הוא היה יחסית אופטימי.
חוץ מזה, ככה זה לפעמים בחיים. לפעמים יש עליות ומורדות.
פשוט צריך לדעת איך להתמודד איתן.

אני לא בטוחה לגמרי אם אני ממליצה לכם על הספר הזה.
לדעתי זה לא ספר שדחוף כ"כ לקרוא אותו, אלא אם באמת אין לכם ספרים, משעמם לכם ובא לכם להעביר את הזמן.

אם לומר את האמת, היו לי יותר מדי ציפיות מהספר.
כבר מההתחלה זה היה נשמע לי כמו ספר מעולה. נשמע כמו ספר דיי עמוק,שמשלב בתוכו הרבה הומור ציני. מההתחלה השתמע גם שצדקתי!
אבל קצת אחרי העמודים הראשונים, שהיו באיזשהו מקום סוג של הקדמה הספר התחיל להמרח ואיבד לגמרי את כל הפואנטה שהייתה לו בהתחלה.
הסיבה היחידה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר היא שציפיתי שזו הייתה סתם הפוגה משעממת,והספר יחזור להיות מעניין כמו בהקדמה עצמה.
כעיקרון,אין פה הרבה מה לומר- רעיון מעולה, ביצוע חביב. לא יותר מזה.
אני לא יכולה לומר שזה ספר גרוע, כי כאן לדוגמא, הצלחתי להזדהות עם כל מילה. וצריך להיות סופר דיי מוכשר כדי לגרום לקוראים שלך להרגיש את מה שאתה כותב,לא? אבל זהו... פה זה נגמר. בשאר הספר באמת ובתמים הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא קטעים שנגעו בי, קטעים שהצלחתי להזהות איתם או סתם קטעים שהצליחו לעניין אותי.
ספר טיסות, או משהו.
לסיכום,סתם חבל לי שרעיון כל כך מעולה התבזבז על ספר כל כך בינוני,ואפילו אעיז לומר בנאלי.

בערב השנה החדשה מוצאים את עצמם ארבעה אנשים על גג בנין "המקפצה": מרטין, אושיית טוק שואו שהסתבך בפרשיית מין עם קטינה, מורין, אם חד הורית לילד פגוע, ג'ס, נערה אימפולסיבית מסובכת, וג'יי ג'יי, חבר להקת רוק לשעבר ושליח פיצה בהווה.

ארבעת האנשים האלו לא יכלו להיות שונים יותר אחד מן השני, אבל כולם נמצאים שם עם אותה כוונה, וזה מחבר אותם אחד לשני יותר מלכל אחד אחר בחייהם.

כשאתה על סף להרוג את עצמך, עוד מישהו במצב שלך מבין אותך יותר ממה שהנפש הכי קרובה אליך תוכל להבין אותך, אבל בואו לא נחיה באשליות, מעבר לזה לארבע הדמויות האלו אין באמת הרבה מהמשותף.

או שכן?



אני לא רוצה לספר על העלילה, כי כל הכיף זה לגלות אותה, אבל אני כן אומר שהיא צפויה, מפתיעה, מרגשת, אמיתית, הזויה, מדכאת וקורעת מצחוק...



ניק הורנבי מצליח לעשות לי את זה בפעם השלישית, הכתיבה שלו קולחת, מרתקת ולא יומרנית, הדמויות – בדיוק אותו דבר... אנשים אמיתיים עם דפיקויות אמיתיות שמגיעים למצבים שכל אחד מאיתנו מצא את עצמו בהם או בדומים להם. העלילה הזויה ולפעמים גם מופרכת, אבל זה כל כך ככה בחיים לפעמים שזה לגמרי אמין...



אבל זה לא רק סיפור טוב שמיתרגם יפה לסרט, הקורא גם הוא יוצא למסע פתלתל של הסקת מסקנות שגויות, גילוי של דעות קדומות בעצמו, ואולי גם קצת ויתור לעצמנו בסופו של דבר. אנחנו רק אנושיים...


ציטוט מהספר שלא בדיוק משקף את כל כולו של הספר אבל מה זה הצחיק אותי:

עמ' 141:

(ג'ס על וירג'ינה וולף)

"אני קראתי כאילו רק איזה שני עמודים מהספר הזה על המגדלור, אבל זה הספיק לי בשביל לדעת למה היא הרגה את עצמה: היא הרגה את עצמה מפני שהיא לא הצליחה לגרום לאנשים להבין אותה. מספיק לקרוא משפט אחד בשביל להבין את זה. אני כאילו הזדהיתי איתה קצת, כי גם אני סובלת לפעמים מזה שלא מבינים אותי, אבל הטעות של וירג'יניה היתה לצאת עם זה לפומבי. ז'תומרת, במידה מסוימת זה דווקא מזל, כי היא כאילו השאירה מאחוריה איזה מתנה למזכרת, כדי שאנשים כמונו יוכלו ללמוד מהקשיים שלה וכל זה, אבל בשבילה זה היה מזל רע. ואם חושבים על זה, אז היה לה גם מזל טוב, כי בזמנים העתיקים של פעם יכולת לפרסם ספר בקלות מפני שלא היתה כל כך תחרות. אז יכולת להכנס למשרד של איזה מו"ל ולעשות לו, כאילו, אני רוצה לפרסם את הספר הזה, והמו"ל היה עושה, בסדר, בסדר נפרסם לך. אבל היום היו אומרים לה, לא, חמודה, לכי הביתה, אף אחד לא יבין אותך. נסי פילאטיס או ריקודי סלסה."



לא ענק?

ספר קצת מיגע לטעמי לא אהבתי אותו. קראתי והתקדמתי עם הדמויות אבל לא התחברתי.
לא משך אותי לדעת מה יקרה באיזה שהוא שלב עזבתי אותו באמצע. הומור לאלו שטענו שיש הומור לא דיבר אלי
לא בשבילי.

סיפור נחמד, 4 אנשים שונים, ללא קשר זה לזה, עולים לגג בנין "המקפצה" בלונדון כדי להתאבד. כל אחד חשב מסיבותיו לשים קץ לחייו אבל הם מגלים שלא קל להתאבד, ושהאינטימיות נעלמת והם לא לבד הם מחליטים להשהות את המעשה בינתיים.
הם מתחילים להכיר קצת זה את זה, שומרים על קשר ומנסים להבין מה גרם לכל אחד מהאחרים לרצות לשים קץ לחייו.
נושא חזק ומעניין, מתובל קצת בהומור, אבל קצת רדוד ונמוך בשפה (לפחות מצד חלק מהדמויות).
ספר נחמד אבל לא יותר מזה