למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בעיצומה של האינתיפאדה. הקמפוס היה נפיץ. דתיים, חילונים, שמאלנים קיצוניים, ימנים קיצוניים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים. בקיצור בלאגן. מעבר להפגנות מתוקשרות, חלקן אלימות במידה לא מבוטלת, הערבים והיהודים בסך הכל שמרו על מרחק אלו מאלו. אלא שלחבר שלי אז, כיום בעלי, היה שותף מעבדה ערבי נוצרי. לא זוכרת איך נוצר הזיווג הלא מקובל הזה, אבל הוא היה מאוד מוצלח. יוסוף היה בחור חרוץ ביותר שלא נתן לבן זוגי להתברדק כהרגלו. נדוש כפי שזה נשמע, הוא הזמין אותנו לחומוס פול מעשה ידיו (גרוע, אגב), ולבקלוואות מנצרת (מעולות). הוא התעקש להשמיע לי ברוב התלהבות את אום כולתום, וכל כך לא רציתי להעליב אותו עד שישבתי איתו שעות כשהיא ברקע וזייפתי התפעלות. הוא בתורו תפס את בן זוגי לשיחה ואמר לו שאם הוא ממשיך להסתובב איתי כדאי שיתחתן איתי, כי אני מסוג הבחורות שמתחתנים איתן וככה הוא מוציא לי שם רע. הייתי בת 18. החברות הזו החזיקה אך ורק משום שנמנענו מכל דיבור על פוליטיקה. חשבתי הרבה לפני כל מילה שיצאה לי מהפה, רק שלא אגע בנושאים אסורים. כששמעתי פעם את דעותיו כשדיבר עם חברים התחלחלתי. אני משוכנעת שהוא היה מזדעזע אילו היה שומע את שלי. היה בהימנעות הזו משהו מלאכותי. אי אפשר בתנאים כאלו לקיים קשר קרוב ואמיתי. בטח שלא סיפור אהבה.

כבר כמה חודשים שהתאפקתי לא לקרוא את הספר הזה. הנושא נראה לי טעון מדי, מרגיז, ביחוד לאחר שקראתי את הביקורת של אפרתי. החלטתי שלא אקרא ספרים שגורמים לי להרגיש רע. המציאות שלי בתקופה האחרונה מספיק גרועה כשלעצמה וספרים בשבילי הם מילוט מהמציאות לעולם טוב יותר. אני לא צריכה ספר שיטיח בפני עוד מציאות.
הבעיה היא שרביניאן היא סופרת מעולה בעיני. יש לה כישרון כתיבה נדיר. הרעיון שיצא ספר שלה ואני לא קראתי הטריד את מנוחתי. בשיטוט בין מדפי הספריה החדשה שנפתחה ליד ביתי ראיתי אותו ולא יכולתי להתאפק יותר. לקחתי וקראתי את כולו בנשימה אחת, ללא הפסקה.

להפתעתי לא התרגזתי. אולי בגלל ההכנה המצויינת של אפרתי. ציפיתי להתרפסות של ליאת, בת דמותה של רביניאן, לחבריו ומשפחתו של חילמי. כבר ידעתי שליאת/רביניאן לא תזכיר את הפיגועים המשתוללים בארץ, שהויכוחים שלה עם חילמי וחבריו הם תיאורטיים ומנותקים מהמתרחש בתקופה כל כך סוערת בארץ. דמותה של ליאת דווקא נראתה לי אמינה. אני מכירה מספיק אנשים שהם אוניברסליים וקוסמופולטיים ומנסים להבין את הצד השני ולהיות אובייקטיביים, ובעיקר לא להרגיז. הם משוכנעים שאם ניסוג לגבולות 67 ישרור שלום עד ביננו לבין הפלסטינים, כאילו לא היו מלחמות עד אז. אז נכון, לא היה איזון בתיאוריה של רביניאן את הישראלים, שכמעט כולם שירתו בשטחים והתנהגו בצורה מחפירה, בהמות אדם, מול התנהגותם המעודנת של הערבים שבספר. אבל, הספר נתן נקודת מבט מעניינת ועמוקה יותר מאשר "הכיבוש משחית" ומקור כל צרותינו. אליבא דה רבניאן נסיגה לקווי 67 לא תפתור דבר. משפחתו של חילמי באה מכפר ליד לוד של היום, במקום בו נמצא שדה התעופה. הם עדיין חולמים לחזור לשם. החלום הציוני בא על חשבונו של עם אחר, שרואה כל חלק בישראל כשלו, ואותנו כפולשים בכל מקום בארץ הזו. אין פתרון באופק.

מה שהפתיע אותי מאוד הוא שהספר היה לא טוב. לא אגיד גרוע, אבל לא משהו. למרות הכתיבה המעולה של רביניאן. תיאוריה הססגוניים כאילו מהווים רק כיסוי, מרהיב אמנם, על הריקנות שמשרה הספר. והשמיכה הזו קצרה מדי מכדי לכסות על נקודות התורפה. ההתאהבות של ליאת בחילמי לא אמינה. נראה לי כאילו רבניאן רקחה עלילה מסויימת של סיפור אהבה בין ישראלית ופלסטיני, ולא היתה לה סבלנות לתפור את הפרטים כמו שצריך. כמה דקות אחרי שפגשה במקרה את חילמי, ליאת כבר מסתובבת איתו בקרבה ברחובות ניויורק. אני לא אומרת שאהבה ממבט ראשון אינה אפשרית, אלא שנראה לי שהתאהבות דליקה שכזו מצריכה יותר פגישות כדי שאפשר יהיה להסיר את המחסומים הטבעיים. סיפור האהבה של ליאת וחילמי מצד אחד מתעלם מהמציאות הנפיצה שבארץ, ומצד שני כולו מתבסס על הניגוד הזה של ערבי/יהודי. נראה שכמעט אין מציאות "רגילה" לליאת וחילמי . מלבד קטע קצר שמתאר את התקפי החרדה של חילמי ביחס לאמנותו, וליאת שמתקשה לקבלו בחולשתו, אין להם קיום יומיומי שלא במסגרת הסכסוך. לי זה צרם מאוד.
סוף הספר הוא לדעתי נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו. רביניאן בחרה בפתרון פחדני, כזה שלא מחייב את ליאת וחילמי להתמודד עם תוצאות מעשיהם.

בסך הכל ספר נמרח ונמתח, ששם את הדגש בנקודות הלא נכונות. התאכזבתי מאוד.

למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בעיצומה של האינתיפאדה. הקמפוס היה נפיץ. דתיים, חילונים, שמאלנים קיצוניים, ימנים קיצוניים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים. בקיצור בלאגן. מעבר להפגנות מתוקשרות, חלקן אלימות במידה לא מבוטלת, הערבים והיהודים בסך הכל שמרו על מרחק אלו מאלו. אלא שלחבר שלי אז, כיום בעלי, היה שותף מעבדה ערבי נוצרי. לא זוכרת איך נוצר הזיווג הלא מקובל הזה, אבל הוא היה מאוד מוצלח. יוסוף היה בחור חרוץ ביותר שלא נתן לבן זוגי להתברדק כהרגלו. נדוש כפי שזה נשמע, הוא הזמין אותנו לחומוס פול מעשה ידיו (גרוע, אגב), ולבקלוואות מנצרת (מעולות). הוא התעקש להשמיע לי ברוב התלהבות את אום כולתום, וכל כך לא רציתי להעליב אותו עד שישבתי איתו שעות כשהיא ברקע וזייפתי התפעלות. הוא בתורו תפס את בן זוגי לשיחה ואמר לו שאם הוא ממשיך להסתובב איתי כדאי שיתחתן איתי, כי אני מסוג הבחורות שמתחתנים איתן וככה הוא מוציא לי שם רע. הייתי בת 18. החברות הזו החזיקה אך ורק משום שנמנענו מכל דיבור על פוליטיקה. חשבתי הרבה לפני כל מילה שיצאה לי מהפה, רק שלא אגע בנושאים אסורים. כששמעתי פעם את דעותיו כשדיבר עם חברים התחלחלתי. אני משוכנעת שהוא היה מזדעזע אילו היה שומע את שלי. היה בהימנעות הזו משהו מלאכותי. אי אפשר בתנאים כאלו לקיים קשר קרוב ואמיתי. בטח שלא סיפור אהבה.

כבר כמה חודשים שהתאפקתי לא לקרוא את הספר הזה. הנושא נראה לי טעון מדי, מרגיז, ביחוד לאחר שקראתי את הביקורת של אפרתי. החלטתי שלא אקרא ספרים שגורמים לי להרגיש רע. המציאות שלי בתקופה האחרונה מספיק גרועה כשלעצמה וספרים בשבילי הם מילוט מהמציאות לעולם טוב יותר. אני לא צריכה ספר שיטיח בפני עוד מציאות.
הבעיה היא שרביניאן היא סופרת מעולה בעיני. יש לה כישרון כתיבה נדיר. הרעיון שיצא ספר שלה ואני לא קראתי הטריד את מנוחתי. בשיטוט בין מדפי הספריה החדשה שנפתחה ליד ביתי ראיתי אותו ולא יכולתי להתאפק יותר. לקחתי וקראתי את כולו בנשימה אחת, ללא הפסקה.

להפתעתי לא התרגזתי. אולי בגלל ההכנה המצויינת של אפרתי. ציפיתי להתרפסות של ליאת, בת דמותה של רביניאן, לחבריו ומשפחתו של חילמי. כבר ידעתי שליאת/רביניאן לא תזכיר את הפיגועים המשתוללים בארץ, שהויכוחים שלה עם חילמי וחבריו הם תיאורטיים ומנותקים מהמתרחש בתקופה כל כך סוערת בארץ. דמותה של ליאת דווקא נראתה לי אמינה. אני מכירה מספיק אנשים שהם אוניברסליים וקוסמופולטיים ומנסים להבין את הצד השני ולהיות אובייקטיביים, ובעיקר לא להרגיז. הם משוכנעים שאם ניסוג לגבולות 67 ישרור שלום עד ביננו לבין הפלסטינים, כאילו לא היו מלחמות עד אז. אז נכון, לא היה איזון בתיאוריה של רביניאן את הישראלים, שכמעט כולם שירתו בשטחים והתנהגו בצורה מחפירה, בהמות אדם, מול התנהגותם המעודנת של הערבים שבספר. אבל, הספר נתן נקודת מבט מעניינת ועמוקה יותר מאשר "הכיבוש משחית" ומקור כל צרותינו. אליבא דה רבניאן נסיגה לקווי 67 לא תפתור דבר. משפחתו של חילמי באה מכפר ליד לוד של היום, במקום בו נמצא שדה התעופה. הם עדיין חולמים לחזור לשם. החלום הציוני בא על חשבונו של עם אחר, שרואה כל חלק בישראל כשלו, ואותנו כפולשים בכל מקום בארץ הזו. אין פתרון באופק.

מה שהפתיע אותי מאוד הוא שהספר היה לא טוב. לא אגיד גרוע, אבל לא משהו. למרות הכתיבה המעולה של רביניאן. תיאוריה הססגוניים כאילו מהווים רק כיסוי, מרהיב אמנם, על הריקנות שמשרה הספר. והשמיכה הזו קצרה מדי מכדי לכסות על נקודות התורפה. ההתאהבות של ליאת בחילמי לא אמינה. נראה לי כאילו רבניאן רקחה עלילה מסויימת של סיפור אהבה בין ישראלית ופלסטיני, ולא היתה לה סבלנות לתפור את הפרטים כמו שצריך. כמה דקות אחרי שפגשה במקרה את חילמי, ליאת כבר מסתובבת איתו בקרבה ברחובות ניויורק. אני לא אומרת שאהבה ממבט ראשון אינה אפשרית, אלא שנראה לי שהתאהבות דליקה שכזו מצריכה יותר פגישות כדי שאפשר יהיה להסיר את המחסומים הטבעיים. סיפור האהבה של ליאת וחילמי מצד אחד מתעלם מהמציאות הנפיצה שבארץ, ומצד שני כולו מתבסס על הניגוד הזה של ערבי/יהודי. נראה שכמעט אין מציאות "רגילה" לליאת וחילמי . מלבד קטע קצר שמתאר את התקפי החרדה של חילמי ביחס לאמנותו, וליאת שמתקשה לקבלו בחולשתו, אין להם קיום יומיומי שלא במסגרת הסכסוך. לי זה צרם מאוד.
סוף הספר הוא לדעתי נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו. רביניאן בחרה בפתרון פחדני, כזה שלא מחייב את ליאת וחילמי להתמודד עם תוצאות מעשיהם.

בסך הכל ספר נמרח ונמתח, ששם את הדגש בנקודות הלא נכונות. התאכזבתי מאוד.