טוב, אז עשיתי את הדבר הצפוי וקראתי את שתי הנובלות של זוכה פרס הנובל הטרי, פטריק מודיאנו, עליו לא שמעתי מעודי קודם לכן. (ועוד בחור טוב ממוצא יהודי, איך אפשר שלא לקרוא ולהתבשם בגדולתו הרוחנית של העם היהודי, בלה, בלה, בלה...)

ולהלן מסקנותיי המלומדות. שתי הנובלות דומות למדי ולא בכדי צורפו יחדיו ע"י ההוצאה. שתיהן מהוות מעין וריאציה על נושא דומה, נושא הזיכרון, פרשנותו והיכולת או חוסר היכולת לזכור או להבין ממרחק זמן. למי שהנושא נשמע לו מאוד פול אוסטרי, אינו טועה. למעשה בן דודי, ישראל, שכבר הוזכר כאן בעבר, טוען שפול אוסטר הוא "מעתיקן" של מודיאנו והוא גנב את עלילת "רחוב החנויות האפלות". אני עוד צריכה לקרוא את הספר הזה בשביל לבדוק את הטענה החמורה הזו, אבל אין ספק לדעתי שאוסטר קרא והושפע ורוחו של מודיאנו מרחפת על פני היצירה של אוסטר.

הנובלות מאוד מלנכוליות ומהורהרות. הגיבורים תלושים, משוטטים ללא הרף ברחובות פריס ובבתי הקפה שלה בחיפוש אחרי משמעות, הבנה או נקודת אחיזה. החיפוש מתמקד בדמות אישה מסתורית (פאם פאטאל?). הגיבור מנסה לפענח את חידת האישה ודרכה להבין את עצמו ואת עברו. (קצת מיושן הסיפור הזה של האישה כחידה, לא? נדמה לי שהבנו כבר שנשים הם בני אדם ולא חידה שעל הגבר לפענח אותה...)

בכל מקרה אהבתי ונהניתי מן הסגנון הפילוסופי, הקסום והמהורהר הזה. אלו סיפורים ללא עלילה ממש אלא יותר הרהור תוך כדי שיטוט בפריז שמצטיירת כעיר מנוכרת למדי, עגמומית וכלל לא רומנטית. מן ההרהור הזה עולות תובנות שחלקן מעניינות, חלקן מוכרות וחלקן מדכאות למדי. אלו הם גם סיפורים על כתיבה ועל האפשרות של הסופר לאחוז בעולם באמצעות מילותיו. זוהי בהחלט קריאה חורפית. מומלץ תחת שמיכת פוך.

נב אחרית הדבר הבלתי נמנעת מספקת מעט מידע נוסף על מודיאנו ויצירתו אך היא בהחלט לא הכרחית. משעשעת למדי הצעתו של המתרגם וכותב האחרית לשוטט בעקבות מודיאנו בעזרת גוגל ארת' ולשם כך הוא אפילו מצרף נספח עם שמות הרחובות והמקומות המדוייקים בצרפתית. אני לא התפתיתי להצעה. אך אם מישהו מכם מתכוון לעשות זאת אשמח לשמוע את התרשמותכם מהסיור.Bon Voyage!

לפני שנים למדתי בפריז, הייתי לבד , בזמן הפנוי שוטטתי בסמטאות פריז , ישבתי בבתי קפה קטנים והגעתי לסמטאות עתיקות, מודיאנו זוכה פרס נובל לספרות זרק אותי באחת לאותה תקופה של פריז לבתי קפה האפלים לטיפוסים המוזרים הזרוקים משהו , שני סיפורים מכיל הספר , כתיבה מיוחדת ומקסימה , הסיפור הראשון על לוקי המסתורית שמופיע יום אחד בבית קפה מוצלח יותר מהסיפור על דני האווירה אותה אוירה קצת פריזאים קצת מהגרים והרבה שיחות תוך כדי שוטטות , כי מה יש לעשות בפריז אם לא למדוד אותה ברגליים ?? ספר מיוחד , ספר יוצר אווירה פחות עלילה.

שתי נובלות מכיל הספר הזה, הראשונה היא בבית הקפה של הנעורים האבודים. נובלה זו, כשאר כתביו, עוסקת באנשים שלא ברור מאין באו, לאן הם הולכים, מה מניע אותם ולמה. מי שמכיר את קורות חייו של מודיאנו, בודאי ימצא כאן הדים לכתיבתו.
מספר דוברים יש בנובלה זו, המתרכזת בפריז בכלל, ובבית הקפה לה קונדה בפרט. יש הבוחרים לתת לעצמם תואר וקריירה המומצאים לצורך החבורה הקבועה של בית הקפה, ויש שהחבורה הקבועה נותנת להם שם ותואר. רוב הקבועים אינם מגלים לרוב מיהם ואף ניסיונו של אחד מהם לתעד את כל יושבי בתי הקפה בשם ופרטים נוספים, לא תמיד צולח.
למרות שאין סיפור ועלילה מקובלים, הנובלה הזו מרתקת בתלישות של גיבוריה, במה שמצמיד אותם אחד לשני וקובע את יחסיהם. יש דואליות מוזרה אצל מודיאנו, לא נטולת חן. מצד אחד, הגיבורים תלושים לגמרי ממקום ומהיסטוריה אישית. מצד שני, מודיאנו מתעקש על פירוט המסלולים בהם הם נעים בפריז, על כתובות מדוייקות ומראי מקום מפורטים. כאילו אומר, שגם לנוודים עירוניים שכאלה יש לפעמים חוף ונמל ועוגן, גם אם זמני.
אני חייב לומר שכקורא אני שבוי בקסם הזה של עירוניות פריזאית, כתובות ותחנות מטרו מוכרות. כנראה שצריך עיר כזו ואנשים כאלה והקסם כבר עושה את שלו.
הנובלה השניה היא עשבי לילה. גם נובלה זו עוסקת באנשים תלושים, אבל היא מדגישה את הדואליות של מודיאנו. מצד אחד, מודיאנו מהלך קסם על קוראיו בנובלה כמו זו שהוצגה למעלה. מצד שני, כשקוראים נובלה כמו עשבי לילה, בה שמות אנשים נכנסים ויוצאים, כתובות מודגשות תדיר, וכל העסק לא ממש הולך ואף חורק, הקוראים נרתעים ומחליטים שדי להם. חבל. מודיאנו יודע לכתוב אותה כתיבה תלושה, הנסמכת על עיר קסומה ולעיתים מנוכרת, על אנשים המחפשים עוגן ולפעמים מוצאים, לרוב לא, ובכלל על החיים בלי משל, בלי זוהר ובלי תהילה.
אם כבר קוראים בשתי הנובלות, הצדקת הקניה נופלת על הראשונה ומצדיקה את תואר הסופר האהוב. בביקורות שונות מביאים גם את ספרו של מודיאנו "מה קרה לדורה ברודר" כדוגמה לספר טוב. גם את הספר הזה לא אהבתי משום אזכור בלתי פוסק של כתובות ומקומות, ללא כיוון וללא טעם. אם כבר, אז את וילה נוגה.

ספרו של פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014.

זהו הספר הראשון שקראתי של סופר זה.


שני הסיפורים צורפו יחד לטעמי, היות ושניהם דנים באותו נושא.
הנושא הוא הזיכרון, אופיו המתעתע והמתעמם מול הזמן החולף.

התאכזבתי קצת מהספר, מהמלנכוליות שבו. ציפיתי ליותר.
אהבתי את הצגת העיר פריז של שנות השישים על רחובותיה. ממש הרגשתי שאני מתהלכת עם המספר ברחובות העיר.
אהבתי את הסיפור הראשון יותר מהשני.

הכתיבה מיוחדת מאוד. זהו ספר מורכב ומעורר מחשבה.

מומלץ לקריאה לאוהבי ספרים שאינם אוהבים רק ספרי עלילה. מדובר בספר אשר אין התחלה וסוף ברורים.


לאחר קריאת הספר, קראתי קצת על מודיאנו. ועדת פרס נובל ציינה כי בחרה בו על “אמנות הזיכרון שבאמצעותה הוא עורר את הגורלות האנושיים”.
הוא בן לאב יהודי והוא תמיד כתב על אותם נושאים, על זיכרון, על אובדן, על זהות ועל הזמן.

יותר אהבתי את הסיפור הראשון. השני קצת מאבד גובה.
שווה לקרוא
.