****





אני מטר תשעים ושניים, לא טיפש, לא חלשלוש, עשיתי דברים בחיים, טיילתי לבד ונסעתי בטרמפים בעשרים ארצות, אני יודע לדבר עם אנשים מכל מיני סוגים, אני לא מוותר או מתקפל בקלות בעימותים קטנים. סיגריות לא עושות לי סחרחורת, אלכוהול לא מפחיד אותי, גם לא סמים, ואפילו לא אוכל חריף. ולמרות זאת, אחרי הכול - בניכוי שתיים שלוש מסיכות וקליפות של פסאדה - אני חננה. למוסכים אני נכנס בלב הולם, עם ערסים אין מצב שאכנס לסיטואציה אלימה, אם ארגיש מאויים רוב הסיכויים שאנסה לפלס את דרכי החוצה בדיבורים וחיוכים, בחיים לא הלכתי מכות ברצינות, וסכסוכים מכניסים אותי ללחץ ומבוכה, אפילו אם זה עם שכנים שלא בדיוק מקושרים לעמיר מולנר. הפעמים היחידות בחיי שבהן נאלצתי לראות את העולם שנמצא מתחת למכסה המנוע של החיים, היו בעיקר לפני שנים, בתקופת הצבא ואולי קצת לפני כן כשהייתי נער והסתובבתי עם פריקים בכיכר החתולות ואפילו ישנתי שניים שלושה לילות עם איזו נערה שרציתי על רצפתו של בניין משרדים במרכז ירושלים שזכה לכינוי "הפנטהאוז" והיווה מקום מפלט לכל מיני נערים עזובים בשנים הנשכחות ההן.

והיום, היום אני כבר לא רואה את המקומות האלה. התנתקתי, מבחירה, וגם ממזל, אני מניח. התנתקתי לחלוטין. אני לא מסתכן, לא מכניס את עצמי לשום צרות, לא יצא לי לקחת הלוואות בשוק האפור, לשכור נערות ליווי או אפילו ללכת למופעי חשפנות. אם אני עובר באלנבי זה בדרך כלל כדי להגיע למקומות שבהם שוכרים אותי לעבודה, משרדים מפונפנים של צווארון לבן במיקומים אסטרטגיים בדרום תל אביב, או כדי לקנות ספרים בחנויות של המשומשים. החלקים האפלים של החיים זה משהו שאני מודע לקיומו, ומדי פעם משכשך בו את כפות רגליי כשאני נאלץ להרים עיניים מהספר ולהביט באנשים שנוסעים איתי באוטובוסים או עוברים לידי ברחוב. להיכנס לשם ממש, כל הגוף, זה לא. זה לא יצא לי ממש ממש הרבה זמן.

אני מניח שגם לחלק ניכר מהכותבים של אסופת הסיפורים הקצרים בקופץ האפל הזה, לא יצא ממש להיכנס לדארק סייד של תל אביב. בעיקר לא לאתגר קרת, שכתב אולי את הסיפור הכי פחות אפל בקובץ. זה פשוט מרגיש ככה, שלקחו איזה חמישה עשר אשכנזים שבחיים לא היו בדאנג'ן או במועדון של אריתראים בשתיים בלילה (למעט, אולי, גדי טאוב), וביקשו מהם לכתוב סיפורים על תל אביב האחרת, זאת שנמצאת על אמת לא יותר ממאתיים מטר מהשדרה השבעה והמרוצה מעצמה ברוטשילד. נדמה שכמעט כל הסיפורים נכתבו ב"דליקטסן" על כמה ספלי מקיאטו ומאפים קטנים של תרד וקשקבל בצד, בעוד הכותבים שלהם מנסים כמעט בכוח לחלץ מהדמיון הבלתי מנוסה שלהם ומהתחקירים החלקיים מה זה אומר לדבר עם זונה ממין זכר מהתחנה המרכזית הישנה או עם בלש פרטי שחי בנפרד מגרושתו בחלק הסליזי של רחוב סלמה.

כמו בכל קובץ סיפורים, גם כאן יש פערי רמה לא קטנים בין הכותבים. על חלק מסיפורים חלפתי ברפרוף, לא היתה לי סבלנות להיכנס להמהום הלא-אמין שלהם למרות אורכם הבלתי-מחייב, חלק היו פשוט תמוהים, כמעט אקספרימנטליים, וחלק קראתי בעניין ובתחושה שעשו את עבודתם נאמנה - גם במגבלות הז'אנר וגם בפני עצמם - במיוחד הסיפורים של יואב כ"ץ, גון בן ארי, אנטוניו אונגר וגדי טאוב.

טוב לקרוא מדי פעם סיפורים קצרים. זה סוג אחר של קריאה. בלי להתכונן, בלי לקחת נשימה עמוקה, ובלי להיות ממש רציני. ואחרי הכול, הקריאה בספר הזה, על תל אביב הזאת שמתקיימת כשאני כבר ישן בפרבר הרדום, המטוהר שלי, גרמה לי לחשוב, לפחות בחלק מהסיפורים, שאולי אני עוד לא מאולף ומבויית לחלוטין, ושאולי אני אפילו קצת מתגעגע.



****

אפתח ואומר שאני מורה לספרות בחטיבת ביניים. השנה אני מלמד בכיתה ט' ומתמקד בסיפורים קצרים. אני מנסה להביא סיפורים קלים יותר לעיכול מבחינת שפה ואורך, כדי לחשוף אותם לעולם הספרות. לכן, פחות פונה לקלאסיקות ישנות ומאתגרות יותר.
בקיצור, כל זאת כדי לומר שכשאני קורא קובץ סיפורים קצרים (וקורא כאלה לא מעט, יחסית לאחרים, נדמה לי) אני קודם כל מחפש סיפורים שיכולים להתאים מבחינת האורך לתלמידים, ואז מקווה שיתאימו גם בתוכן.
שני הסיפורים בקובץ הזה שמתאימים מבחינת האורך הם סיפוריהם של אתגר קרת ואלכס אפשטיין, אך שני הסיפורים האלה אכזבו אותי ולכן הנמכתי ציפיות גם משאר הסיפורים בקובץ.
לשמחתי הרבה, טעיתי. זהו קובץ נהדר. שני הסיפורים הטובים ביותר הם של גדי טאוב ודקלה קידר. אך, גם רוב הסיפורים האחרים קולחים ומעניינים. ממליץ גם על סיפורו של גון בן ארי. אחד הסיפורים ההזויים והמקוריים שקראתי, והוא פשוט מעולה. את הסיפור של שמעון אדף הפסקתי באמצע. חוץ ממנו, סיימתי את כולם.
בקיצור, ממליץ בחום.

קיבלתי אותו מאמא שלי, היא רכשה אותו באחד המבצעים במקום גדר חיה שכבר היה לנו.
הסיפור הראשון של גדי טאוב, מעולה. גם כל שאר הסיפורים מעולים.
הספר מחולק לסיפורים סיפורים על תל-אביב דרום, אבל לא רק דרום תל-אביב אלא תל-אביב האפלה.
כל סיפור מתחיל בסיטואציה מסויימת ואז יש את הטוויסט שלו למשהו אפל. כל סיפור מספר מה קורה בביבים השחורים ובחיי הלילה של תל-אביב או בחיים האפלים, איך אנשים קורסים איך אנשים חיים.
נכון שכול הסיפורים הם סביב תל-אביב כיוון שזו עיר מטרופולין גדולה שמנסה להתחרות עם ערים גדולות כמו ניו-יורק לונדון פריס ברלין וכו, לכל עיר כזו חוץ מהפירסון והזוהר יש כמובן הצד האפל שלה. וזה מהות הספר.
אני ממליצה עליו, ספר מיוחד שווה קריאה לראיה של עולמות אחרים שאפשר להגיע אליהם כל אחד מאיתנו בלי לשים לב.

הצד האפל של תל אביב הוא יפהפה ומסוכן בו זמנית, יש המתמכרים אליו ויש הנשאבים לשם בעל כורחם. ישנם גם הסקרנים אשר מציצים מדי פעם על צדה האפלולי של העיר ויש את מי שמעדיף לתצפת מרחוק, חוששים ממפגשם עם העלטה הכבדה של הסמטאות, עם הצרה הבאה אשר עלולה לארוב ברחוב כזה או אחר, עם הלא נודע.
כל סוגי האנשים הללו ייהנו מהספר הזה, אשר כולל בתוכו מקבץ של סיפורים נפלאים שכל אחד מהם לוקח אותך למקום אחר בתל אביב-יפו. קצת כמו אוטובוס, רק שאתה אף פעם לא יודע מה תהיה התחנה הבאה, וזה היופי של הספר הזה. הוא מזכיר לך שלא כל מה שיפה מבחוץ הוא גם יפה מבפנים. יש שם סיפורים מבריקים, יש סיפורים טובים ויש סיפורים מבלבלים, אבל כולם ככולם הם העיר תל אביב, על כל גווניה, צורותיה, יתרונותיה וחסרונותיה. עיר של בדידות מנוכרת. עיר בלי זיכרון. עיר שכולנו, מסיבה שאינה ברורה לעין, עדיין ממשיכים לחשוק בה, לאהוב אותה.

קובץ סיפורים שסובב כולו סביב תל אביב יפו ומציג את הצדדים האפלים, החשוכים והמנוכרים מבחינה אנושית, המתחוללים בה.
חלקם יותר סבירים, חלקם הזויים לחלוטין.
הבעיה היחידה ומה שמונע מהקובץ להיות מצוין זה חוסר האחידות שבסיפורים, כאילו לא קיימת אחידות ביכולות המספרים,
חלק מהבחירות תואמות וחלקן קצת פחות.
אתגר קרת ואסף גברון ללא ספק הם המרכזיים באיכותם בקובץ אם כי יש עוד כמה וכמה סיפורים מוצלחים מאוד.
בגדול הסיפורים מציגים תל אביב יפו ממקום שאנחנו פחות נחשפים אליו ופחות חושבים עליו ביומיום של הילוכנו בעיר הזו.
כמעט כל אחד מהסיפורים יכול להפוך לתסריט לסרט קצר שסגנון הפילם נואר יהלום אותו.

ספר טוב . אבל לא פגז
רובם של הסיפורים די חלשים או סתמיים או לא מספיק מאתגרים את הקוראים
גם אלו של השמות היותר מוכרים מבין הכותבים .
יתכן שזה טיבם של סיפורים קצרים,אולם היסטוריית הקריאה שלי מלמדת אחרת ולכן אני ספקן .
סיפור קצר חייב להיות יותר תמציתי ופחות עסוק בתיאורים והגיגים והיה ומורחבים בו חלקים מסוימים
אז סביר שזה יהיה על חשבון העלילה עצמה .
כנראה שזה קשה יותר לכתוב סיפור קצר שבו המינון חייב להיות מהודק ומדויק ולא מתפזר כי אין מקום
לתוספות הרחבות ותיאורים ארוכים והקורא חייב להבין מה , מי , מתי ואיך ? בתמציתיות ולהישאר במתח מובנה
לקראת הבאות .
הקונספט של הספר רשימת הכותבים והציפיה הרבה יותר גדולים מאשר התוכן עצמו .
לשיקולכם