אין ספק שמשהו מן המיסטיקה האופטימית של הילסום נדבק בך במהלך ובתום הקריאה בספר. עדות לכך אפשר למצוא כאן בתגובות אחרות שנכתבו לספר זה שהינו כמו קפסולה של רוחניות גדושה בהומניזם, באמונה ביכולת האדם לשאת את הרוע והצד האפל שבתוכו ובאחרים תוך שמירה על שלווה, איזון והרמוניה פנימית. מכאן אני מרגיש שיש בכתביה של אתי משהו נורא בודהיסטי שמופיע פה ושם באי אלו הגיגים. כך למשל כתבה: "האבסולוטי לא קיים. החיים ויחסי אנוש מלאים כל מיני גווני גוונים וגוני-גוונים, שאין דבר אבסולוטי או אובייקטיבי, כל זה ידוע לי; אבל הידיעה הזאת צריכה לזרום בדמי, למלא את כל כולי, לא רק את הראש, אני צריכה לחיות אותה. שוב ושוב אני חוזרת לאותה המסקנה, וזה דבר שצריך לתרגל אותו כל הזמן, כל החיים: כשם שאנחנו לומדים לתפוס את החיים בשכל, כך צריך גם ללמוד לתפוס אותם ברגש. זאת כנראה הדרך האחת והיחידה להשיג תחושה של הרמוניה פנימית". הבודהא ייחס חשיבות נעלה לחוכמה הפנימית הנובעת מהחוויה המדיטטיבית (בהאוונה מאיה פאניה) דרכה משיגים את השחרור מהסבל על פני החוכמה המושגת בשכל. בכתביה של אתי ניתן למצוא הרבה הגיגים נפלאים כאלו שכל קריאה בהם דורשת הפסקה קצרה כדי לנשום קצת ולחשוב על המילים העוצמתיות והחכמות שלה. שלא אגנוב את דעתכם, לא כל הספר מלא בפנינים וברוחניות נשגבת. לעתים אתי מציגה עצמה כמפונקת וקשקשנית חסרת מנוחה וחרדתית מאוד, מה שנכון, אך זהו גם חלק מהיופי של היומנים הללו המציגים באור ובאמת את חייה הפנימיים ואת הקונפליקט בין הגבוה לנמוך, את העיסוק הבלתי פוסק בניסיון לכתוב את הגבוה מתוך הנמוך והטפל. לדעתי הספר הזה, שקובץ משמונה מחברות שכתבה אתי, הוא נפלא. הוא עדות לקונפליקטים הפנימיים המתרחשים בתוך נפשה של המחברת ולהתפתחות הרוחנית שלה מתוך הסבל שקונפליקטים אלו מסבים במיוחד על רקע תקופה אפלה מאוד של מלחה"ע השנייה.
עיקר הספר עומד על ההתמודדות של אתי מול אותה תקופה אפלה וכדי לסכם את התמודדות זאת בתגובתי אצטט שני קטעים נפלאים:
"פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת כניעה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגיפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא, איך האדם נושא בסבל, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, איך הוא עומד בו ומעכל אותו והאם הוא מצליח לצאת ממנו כשפינה אחת קטנה בנפשו נותרת שלמה ולא פגועה".
"יום שלישי 14 ביולי, ערב. מה לעשות, כל אחד צריך לחיות בסגנון שמתאים לו. אני לא מסוגלת לקחת יוזמה ולנסות להציל את עצמי כביכול, כל זה נראה לי חסר טעם וגורם לי להיות חסרת מנוחה ואומללה... איך אנשים נדחקים ונאחזים גם בפיסת עץ באמצע האוקיינוס לאחר טביעת האונייה, מנסים להציל מה שאפשר ודוחפים איש את רעהו לזרועות המוות; כל זה לא מכובד כל כך, ובכלל: אני לא אוהבת להידחק. אני מניחה שאני מאלה שמעדיפים לצוף עוד מעט על הגב ולהביט בשמיים, ואחר כך לטבוע באמונה ובהשלמה. מה לעשות, כזאת אני. המאבקים שלי מתרחשים במישור הרוחני, ואני נאבקת בשדים פרטיים משלי. להילחם עם המון מפוחד בפראי אדם פנאטיים וקרים כקרח, כשכל רצונם להשמיד אותנו - לא, זה לא בשבילי".
רק בגלל הרוח...
![התועה בדרכי החיים [הוצאת נוימן]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers24/243154.jpg)
