הספר מבוסס על חליפת מכתבים בין רחל המשוררת לבין מיכאל, בחור מלנכולי שהכירה בתקופת לימודיה בטולוז שבצרפת. כפי הנראה היה ביניהם סיפור אהבה קצר, שבסופו רחל חזרה לארץ-ישראל ואילו מיכאל חזר לבית הוריו ברוסיה. גרץ אמנם ערכה תחקיר היסטורי מקיף על שתי הדמויות, וקטעים מתוך מכתביו של מיכאל ובתים מתוך שיריה של רחל משולבים בטקסט, אך בסופו של דבר היא מגישה לקורא יצירה ספרותית עצמאית, שרבים מהפרטים בה בדויים, ועונים על הקריטריון הכללי של “יכולים היו להתרחש במציאות, גם אם אין לנו מושג אם אכן התרחשו”.
ההתחלה של הספר קצת קשה. גרץ מאמצת את הסגנון האיטי של המכתבים של מיכאל, ולכן לוקח זמן להיכנס להלך הרוח המתאים לקריאת ספר שכזה. אבל הסבלנות משתלמת. הבחירה שלה לאמץ דווקא את נקודת המבט של מיכאל, למרות שברור שרוב קוראי הספר מתעניינים בראש ובראשונה בדמותה של רחל, היא בחירה אמיצה ומאפשרת התבוננות מקורית, שלא נתקלתי בה במקורות אחרים שעסקו בדמותה של המשוררת המיתולוגית הזו, שהפכה לסמל של תקופה שלמה.
ההסתכלות על הפרויקט החלוצי ועל התנועה הציונית דרך עיניו הסקפטיות של מיכאל, מהנדס חשמל בהכשרתו ומורה במקצועו, שההיכרות שלו עם מה שקורה בפלשתינה היא רק דרך המכתבים והסיפורים של רחל, מאפשרת מבט ביקורתי על האידיאולוגיות הגדולות של התקופה – הקומוניזם, הסוציאליזם, הקיבוץ, הציונות – ומאירה אותן באור חדש. בפועל, מה שמניע את האנשים הקטנים שנרמסים תחת האידיאולוגיות הללו הוא רוב הזמן הדאגות הקטנות של אוכל, בריאות ופרנסה.
אחת הפנינים בספר היא דמותו של אביו של מיכאל, בוריס, שהיה רופא מוערך בבית חולים ציבורי, אך עם פרוץ המהפכה הבולשביקית איבד את מקום עבודתו ושקע בהדרגה למצב של דמנציה. כמו בספר הקודם שלה, על דעת עצמו, שבו תיארה מקרוב את ההתדרדרות של עמוס קינן עקב מחלת האלצהיימר, גם כאן מתואר התהליך באופן אותנטי ומכמיר לב. בכלל, הספר הזה הוא לא כל כך על מעשים, אלא יותר על יחסים, על מחשבות, על חלומות בהקיץ, על השאלה התמידית מה-היה-קורה-אילו, ואולי יותר מכול על געגועים.
