"מוזרים היו סיפוריה של אמי, לא דומים לסיפורי הילדים שסיפרו באותם הימים בכל הבתים, לא דומים לסיפורים שסיפרתי אני לילדי, אלא מצועפים איזה אובך: כאילו סיפוריה לא התחילו בהתחלה ולא נגמרו בסוף אלא הגיחו מתוך סבך השיחים, נגלו לשעה קלה, עוררו זרות או צביטת פחד, התנועעו לפני רגעים אחדים כמו צלליות מעוותות על הקיר, הפליאו, צמררו לפעמים את הגב, ושבו אל מעבה היער עוד לפני שידעתי מה היה. (...) לבדי במיטה לפני השינה, רועד מרוב אימה והתלהבות, הייתי חוזר ומשנן לי בלחש את המילים "ישיש מופלג", "נושן", "קדמוני", "בא בימים", "עתיק יומין". הייתי עוצם את עיני ומצייר לי, בבעתה מתוקה, איך האזוב הולך ומתפשט אט-אט על גבו של הישיש ההוא, איך הן הפטריות השחורות, איך הטחביות והחזזיות, איך מסתעפות בחושך תולעי השורשים החומים, הרעבתניים. והייתי מנסה לצייר לי בתוך עיני העצומות מה זה "מחוק כמו מטבע טטרית""
(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמודים 164-165)
אני חושבת שזה התיאור הטוב ביותר לספר "סיפרתי לך פעם". ואולי גם זה: בקריקטורה שראיתי היום, בדף שנקרא "רוסים עילאיים ומתנשאים", הופיע רופא המבצע בדיקת אולטרא-סאונד מיילדותי, לבובת מטריושקה. ועל המסך, במקום שצריך להראות העובר שבפנים, מופיעה בדיוק אותה תמונה, רופא הבודק בובת מטריושקה, ועל המסך שמולו רופא נוסף, קטן יותר, הבודק בובת מטריושקה. וכך עד אינסוף. אילנה, ואז הבת שלה סאשי, ומרא שהיא הבת של סאשי, ונומי, שהיא בת הדור הבא, הן ארבע הדוברות בסיפור הזה. והסיפור מתחיל עם אילנה, החל מילדותה. ובהמשך, בהתאמה לזמן מצטרפות נשות הדורות הבאים, והן מספרות את הסיפור לסירוגין.
לכאורה לא סיפור כזה גדול לספר, ילדות בכפר נידח ביותר, בריחה ממנו, מציאת אהבה, הגעה עמוסת חלומות ליבשת אחרת. וביבשת החדשה, חיכוכים בין הדורות, בין החדש לישן, בין גברים לנשים, ובין הרציונלי לאירציונלי. כי כמו אמא של עמוס עוז, כל הספר הזה עמוס תולעי שורשים רעבתניים ושאר תיאורים שלא ברור אם היו או לא היו, ואיפה בדיוק עובר הקו בין המציאות לפנטזיה. ולמעשה הפנטזיה היא לא ממש פנטזיה, אלא יותר אלגוריה. או שלא. אני מטיבי אוהבת אלגוריות ופנטסיות, אבל אוהבת גם גבולות קבועים ובטוחים. העמעום הזה לא עשה לי טוב. אבל זה גם לא לגמרי רע, ולכן ההמלצה קיימת, אך פושרת. לחובבי הז'אנר. עם קצת פחות משלושת הכוכבים שתרמתי. בואו נגיד שתיים נקודה תשעים היה מתאים יותר.

















