המשפחה שלי התגוררה בכפר ההוא מימי ראשית הזיכרון. מקום שהיה קבור בשלג תשעה חודשים בשנה, ושלושה חודשים אחר כך בבוץ. זה היה המקום הקודר ביותר עלי אדמות אבל המשפחה שלי כלל לא ידעה, כי זה דורות לא העז איש לרחוק ממנו יותר מארבעים קילומטרים. אנשים קשי עורף הם היו.
זה היה מקום שְכוח צבע: עננים נמוכים באפור, בתים מטים מעץ סָחוף, עשן מסתלסל מתנורי בישול וערימות אשפה. נשות הכפר כולן גזרו מאותו בד דל להכין בגדים לבני המשפחה. אכלנו לחם אפור. הגברים הכינו שיכר כה חסר צבע עד שהיה בלתי נראה, רק כאב ראש עז פקוק בכד ותו לא.
אנשים אז היו פשוטים יותר. עם תשוקות רק בהישג יד. ועם רכוש מועט: עֵז אחת, חצי תריסר תרנגולות, קומקום פליז, חתול מכוער כל כך שדי במבט שלו להרוג עכברים.
וזה הספיק. אחרי ימים שלמים שבהם היו חוטבים עצים ביער השחור בנחיריים סתומים מקרח, ריח עִזים היה מתקבל בברכה.
במקום שכזה, צבע החלמון היה בחזקת נס.
אנשים נאחזים, דבֵקים, היו האנשים שלי. לא היתה להם ברירה אחרת. את המעט שהיה להם, מישהו תמיד ניסה להוציא מידם בכוח.
נולדתי בזמן אַלים.
סיפרו לי שנולדתי בלידת עכוז. לאמא שלי היו מעל שלושים שעות צירים. אני הייתי הבכורה שלה. משך הלידה כולה קרעה הסערה רעפים מן הגג. אבא שלי רצה ללכת להזעיק מיילדת, אבל הסופה האלימה השאירה אותו בבית. הוא שמע בה את הרוחות הרעות שמבקשות לתעתע בו, להוליך אותו בשלג במעגלי אינסוף. ידוע היה שאנשים קפאו למוות במרחק מטרים ספורים מבתיהם, תעו בדרכם אף לשירותים שבחוץ. אבי פסע בתוך הבית מיוסר ומתוסכל.
בימים ההם היתה הלידה נחלתן הבלעדית של מיילדות ושל חבֵרוֹת. לגברים אסור היה להיות נוכחים בלידה, זה נחשב מזל רע; הם הורחקו מחדר הלידה ולעתים קרובות גם מהבית. אמא שלי התפתלה ונאנקה במיטה בעוד אבי רוקע בין חלון אחד למשנהו, כלוא ומוטרף. רק חדר אחד היה בבית. הוא השתופף בפינות, ניסה להיות בלתי נראה.
הסערה הלכה וגברה, ואיתה גם הכאב של אמי. אבא שלי תחב אצבעות לאוזניו, אבל לא יכול עוד לשאת זאת. הוא קרַב אל המיטה ומצא את אמא שלי מכה ומצווחת כאחוזת דיבוק, ושערה הארוך מרוח על פניה בדבוקות מיוזעות. הוא כרע על ברכיו והפשיל את שרווליו, ובהיסוס הניח את כפות ידיו העבות על בטנה; הוא דחף ודחק וחשב שיוכל להסיט את הגוף הקטן למקומו כמו שעשה כבר לעוברֵי כבשים. הוא ניסה להביט רק בבטן המתוחה, לא בפניה הקודחות של אמי, לא באצבעותיה שקרעו בחולצתו או בעיסה המוזרה שבין רגליה. הוא דחף. משהו פקע בפרץ רטוב. המיטה נשטפה פתאום דם חם ואמא שלי זעקה בכוח מחודש.
בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת.
המיילדת! חשב אבא שלי בהקלה, ופתח באחת את הדלת.
שתי צלליות כבדות מילאו את הפתח ועוד חצי תריסר האפילו את השלג מאחור. גברים חסרי דמות בבגדים נוקשים משלג ופנים עטופות מפני הרוח. אבל אבא שלי זיהה אותם מיד ולבו קפא. לפי כובעי הפרווה שלהם הוא ידע, לפי הסכינים שבחגורות והריח המבחיל של בשר חי וסוסים גנובים. אלה היו השודדים שפשטו על היערות השחורים והדרכים. שתקפו עשיר ועני ללא הבחנה.
מנהיג השודדים עמד שם ברישול בפתח הדלת ושלג התערבל על פניו אל תוך החדר. הוא הושיט את ידיו, פסע לקראת אבא שלי וחייך אליו מבעד לכיסויי פניו.
ברכותי, שָׁכֵן, הוא אמר, הִנה שאלנו את עצמנו אם תזַכה בהכנסת אורחים עוברי אורח תשושים שכמונו.
אבא שלי ניצב בצל הדלת, מוגן מפני הרוח.
מנהיג השודדים שלף את סכינו מנדנה, ניגב אותה כבדרך אגב בשרוולו ואמר: הרי לא תסרב לאיש בלילה שכזה, מה? זה אכזרי מדי, לא?
הוא זקר את ראשו; חריצי עיניו ביקשו אחרי עיניו של אבי. הכנופיה שלו קרבה והצטופפה סביבו. ריחם נישא בחדר כמו הבל פה מצחין.
עכשיו הגיח אבי אל האור. הוא עמד שם ספוג זיעה, בחולצה קרועה, זקנו סמור על פניו בקווצות סתורות, עיניו יוצאות מחוריהן וזרועותיו טבולות עד מרפקים בדם. צווחותיה של אמי דאו סביבו בזעם, בסופת צרחות ארסית.
הוא הושיט אל מולם את ידיו. רבותי, אמר ברוֹך, אשמח לדאוג לכם, ברגע שאגמור כבר להרוג את אשתי.
הם הסתכלו על הדם, על עיניו המוטרפות, על השריטות שהותירו בחזהו ציפורניה של אמי. אבל רק זעקותיה הקורעות, הבלתי אנושיות של אמי, הן שהבריחו אותם בחזרה אל הסערה שבחוץ.
זמן קצר לאחר מכן אני נולדתי, השתרבבתי ברגלַי החוצה, כחוּלה, וחבל הטבור כרוך סביב צווארי. אנשים אמרו אחר כך שזה סימן רע ושגורלי נחרץ. אבא שלי אחז בי, מרופשת ונוראה, וטלטל אותי כמשוגע, כאילו הייתי איזה צעצוע פגום, עד שצרחתי בתרעומת.
דווקא אמא שלי, שיותר מכל אחד אחר היתה לה הזכות לקרוא לי סימן רע, הכריזה עלי כעל בת מזל, כפליים מבורכת ועיקשת כפליים, ונכונה לפלס לי בעולם דרך משלי.
היא תמשיך ותלד עוד שמונה ילדים. עם התחלת הצירים ירחיק אבי מהלך שבעה קילומטרים לתוך היער ויחטוב עצים משך שעות עד שאמי תשלח אותי להודיע לו שאפשר כבר לחזור הביתה בשלום.
הם אהבו מאוד זה את זה, ההורים שלי. אבל האהבה אז היתה אחרת. אנשים לא דיברו על אהבה, אפילו לא חשבו על המילה הזאת, אך היא היתה שם בכל נגיסת מזון שהם חָלקו. פשוטה, ודאית, לא היה צורך לדון בה. ודאית כמו כיבוי הנר. וכי יש צורך לדון בשאלה אם יחשיך החדר?
אבא שלי היה איש דוּבּי וענק, שעיר וכהה, עם זקן שכיסה את מחצית פניו עד שנדמה כי יותר אוכל נלכד בזקנו מאשר מגיע אל פיו. אנשים היו אומרים שאילו הלך אבי לאיבוד ביער, יכול היה להתקיים חודשיים או יותר רק מזקנו. אמא שלי היתה קטנה, פחות מחצי קומתו. היא לבשה אינספור חצאיות ותחתוניות שהתנחשלו סביבה והשוו את רוחבה לגובהה. החצאיות היטיבו כל כך להסוות את גופה, עד שנראתה אותו דבר בחודש התשיעי להריונה וללא היריון כלל.
שנות צמיחתי היו זמנים אפלים. השודדים ארבו ביערות. זאבים אפורים הגיעו מצפון. הם חיו וצדו בזוגות; בגודל של עגלים ועם עיני תכלת קרות. והפכפכים כמו ילדים. לפעמים היו מגיעים ממש לתוך החצרות שלנו ומשחקים כמו גורים; ופעמים אחרות קורעים במלתעותיהם רגל אדם ללא כל הִתגרות מצדו. אלה לא היו זאבי עדר; הם דאגו רק לבני-הזוג ולגורים שלהם. זאבה כזאת עשויה בתקופות רעב לטרוף גורי זאבים אחרים כדי לאגור כוח להיניק את צאצאיה שלה.
והיו גם כנופיות חיילים שפשטו מפעם לפעם על הכפרים. אלה היו עוד פחות צפויים מהזאבים: היו עלולים לדרוש צאן, או משקה חריף, היו עלולים להצית בתים באש רק כדי לחמם את כפות ידיהם, להמס את הכפור שדבק בדורבנותיהם. הם היו חוטפים בחורים צעירים לצבא, גוררים אותם בעגלות כשלצדן רצות האמהות בזעקות פרידה מהבנים, מטילות קללות בצרורות על ראשי החיילים. מן הבחורים איש לא שמע שוב.
לעתים תקפו השודדים את החיילים וגנבו לעצמם מגפיים וז`קטים צבאיים. לעתים התעטפו החיילים מפני הקור ביריעות פרווה מדובללת. לעתים הילכו הזאבים על שתי רגליים אחוריות כמו אנשים.
בחושך אי אפשר היה להבחין כלל ביניהם.
פעם בשבוע בחורפים הארוכים היו האנשים מתקבצים להתפלל בבית הוועד של הכפר. לא היינו אדוקים במיוחד; הצטרפנו רק כדי לצאת קצת מהבית. אומרים שאם את לכודה חודשים בחדר אחד עם בני המשפחה שלך, את עלולה בסוף להשתגע.
אנשים אהבו לספר על זוג אחד שחי בכפר לפני שנולדתי. הם אך זה התחתנו והחליטו להימנע מן התפילה השבועית ולעבור את החורף לבדם. משך כל העונה הקרה הם ישבו זה לצד זה על אותו ספסל ליד האח. וכל כך הרבה זמן ישבו שם שדבקו זה בזה, בשר לבשָׂר. כמו לחמניות שנדבקות זו לזו בתנור, עורם ניתך והם היו לאחד. עם בוא האביב כבר לא הצליחו לעבור בפתח הבית. אנשים שהציצו מבעד לחלון ראו דמות אחת, מפלצתית ורחבה, מתרוצצת בטירוף סביב החדר בהילוך צדי כשל סרטן, שני הפנים צמודים לחי אל לחי, הידיים חוטפות פיסות מזון ותוחבות אותן לפה זה או לאחֵר, ושׂער שני הראשים מגוּדל בגוש אחד בלתי חדיר.
כל אנשי ונשות הכפר הגיעו אז ביחד. הם שברו את קיר הבית הקטן וסחבו את הזוג החוצה אל הרחוב. אחד עשר גברים וגרזן אחד נדרשו כדי להפריד בין השניים. ודם על השלג וזעקות. כשהאיש מצא עצמו משוחרר הוא הסתחרר סביב עצמו שלוש פעמים ויצא מתנודד לעבר היער, שותת דם ושסוע בצדו השמאלי. הוא לא נראה שוב במחוזותינו.
האישה נשארה בכפר. צווחותיה שככו בהדרגה עד שהיו למלמול חרישי קבוע, אבל היא לא חזרה עוד לאיתנה. ידה ורגלה הימניות התנוונו; היא צלעה בעזרת קב. אנשים ריחמו עליה. הביאו לה עצי הסקה ובגדים. היא חפרה טיט מפינת חצר ביתה והכינה ממנו מרק. כשהייתי ילדה ראיתי אותה לעתים קרובות משוטטת ביער או ברחובות הכפר, שרה ומלקטת אבנים, ומביטה לאחור מדֵי צעדים מספר כאילו חיכתה למישהו. היא לא הזיקה לאיש ויש אומרים שהיתה קדושה.
כשהייתי בת שלוש אמא שלי ילדה את אחי אַרי. גם הוא כמוני הגיע לעולם בסופת שלג. הנשים אמרו שהוא הזדחל לו מן הרחם בכוחות עצמו ושאף אוויר בלי לבכות. הן הסתכלו על שתי הגבשושיות הגרמיות במצחו, על שערות רגליו הזיפיות, ואמרו שהחליפו אותו, שהוא ילד-שֵׁד. הנשים התרחקו ממיטת היולדת, כיסו פִּיות בידיהן והידקו את החצאיות שלהן. הן פחדו שנשמת השד תשחית גם את גופן שלהן. המיילדת, שכבר עברה את גיל הלידות, עטפה היטב את התינוק והתנדבה לשאת אותו אל עובי היער ושם להשאיר אותו. כך נהגו במקרים כאלה, כדי שבלילה יוכלו שדוני היער לקחת אותו אל מתחת לאדמה, אל ביתו האמיתי.
אבל אמא שלי הזעיפה פניה והצמידה את ראש התינוק אל חזהּ. היא ליטפה את שערו הסמיך הכהה ואמרה שתעשה בעצמה את המלאכה. אי אפשר היה לעצור בעדה; ברגע שהסופה שככה היא השאירה אותי בידי אבי. תשושה וברגליים עקומות מן הלידה היא דידתה אל היער.
אחרי יומיים אמא שלי חזרה עם הילד ישן ברדידה. היא היתה חיוורת ונחושה ואבא שלי לא שאל דבר. יראת הכבוד שלו כלפיה היתה מוחלטת. הוא גם שמח להיפטר מן האחריות שהוטלה עליו. אבי יכול היה להרוג זאבים באלת עץ ולהכריע פורעי חוק, אבל בכיה של ילדה בת שלוש הביאו לידי טירוף.
אנשים אמרו ששום שינוי לא חל בארי במסע ההוא, מלבד שלוש שיניים שצמחו לו. אמא שלי מצדה מעולם לא הסבירה, ורק שבה לעבודתה והיניקה את הילד ללא אומֶר. איש לא העז להתעמת איתה; רוחה הפראית היתה ידועה בכל הכפר. השמועות אמרו שהיא צעדה לתוך היער ודרשה להתקבל אצל מלך השדים עצמו, ואז התמקחה איתו בקשיחות כאילו היה איזה חנווני, עד שניאות להחליף את בן השדים בבן אנוש זהה.
ארי התחיל מוקדם לזחול אבל איחר ללכת. כשגדל אהב להתבונן בריקודים ובצניחת הגרזן של אבי. הוא אהב שיער – אהב לתלוש קווצות מזקנו של אבי או משׂער זרועותיו. בגיל מוקדם החל לאהוב טעמו של בשר חי. היה מרתיח את אמי כשהתגנב למחסן וניסה לנעוץ את שיניו בתרנגולות עוד בטרם חדלו לפרפר.
אני צמחתי לאט. במקום ההוא דברים רבים צמחו לאט, הקור גרם לאנשים כמו גם לצמחים להתכווץ, להצטמק, לשמר אנרגיה. אחי ארי עבר אותי די מהר בגובהו, אבל הגודל שלו היה למעמסה; הוא היה רעב כל הזמן ובכה גם בלילות. אמא שלי היניקה אותו עד שנולד הילד השלישי, ואז השכיבה אותו לישון איתי. בהתחלה נתתי לו למצוץ לי את האצבעות כדי שיירגע, אבל מיד גיליתי כמה חדות שיניו. הוא חרק שיניים בשנתו. אז הלכתי אל הנהר ומצאתי בשבילו אבנים חלקות למציצה, וזה מצא חן בעיניו. נתתי לו אבנים שנראו לי גדולות מכדי שיחנקו אותו, אבל לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה ושומעת אותו גורס ובולע אותן כשפנֵי התינוק שלו רכים ושלווים.
כשארי גדל איבד מצחו מגבשושיותו; את כוחו ושערו השחור הוא קיבל מאבי. הוא התנועע בזריזות אבל דיבר לאט. כשאנשים דיברו אליו או כשהיה זקוק להסבר, אני עזרתי לו. הוא כמו הבין את המילים טוב יותר בקולי.
הורי נשמרו ללא הרף מפני החיילים שלאורך שנים ניסו לחטוף את אבא שלי לצבא. הוא היה אמנם מבוגר מן המגויסים הרגילים, אבל נודע בכוחו. הורי ידעו שאם ייקחו אותו הוא קרוב לוודאי כבר לא יחזור. בכל פעם שהגיעו לכפר חיילים וחיפשו אחריו, הוא ביקש להתייצב מולם באגרופיו, אבל אמא שלי כפתה עליו בִּמקום זה את שיטותיה שלה. היא החביאה אותו: מתחת לכרכוב הגג, במזרן נוצות, בתוך חבית מי גשם ופעם גם בין החצאיות הרבות שלה. כשהחיילים הגיעו באותו יום לַבית הם מצאו אותה תופרת בנחת ליד האח. אחרי שהם עזבו החליק אבי מתנשם מבין החצאיות. הוא היה סמוק ונבוך מקרבתו אל רגליה; הוא נמלט מן הבית בבושת פנים. בימים ההם הוגבל המגע האינטימי לַלילה בלבד, לַחשכה, מתחת לשמיכות ובפרטיות מוחלטת ביותר.
כך חמק אבי מן הגיוס שנה אחר שנה, ואמי הביאה לעולם עוד ועוד ילדים מדֵי שנה. מניסיונה ידעה כבר לצפות מראש את מועד הלידה, והיתה שוכבת ומטליאה גרבונים או מקלפת תפוחי אדמה ככל יכולתה עד לרגע האחרון. אבא שלי נאלץ לדאוג לתוספת לבית כדי שיהיה מקום לילדים. הוא בנה לנו בחצר מעין סככה כאילו היינו צאן. היינו ישנים על גבי חציר.
אמא שלי לימדה אותי לסרוג ולרקום, ולימדה אותי גם את כל שידעה אודות שורשים ועשבי מרפא: צמחים נגד חולי, לטיהור, לראייה. ארי היה בן-לווייתי הקבוע. הוא היה חזק באופן מפלצתי יחסית לגילו, אבל נטול שיקול דעת; היה מתנגש בקירות ונופל לתוך בארות. הייתי חייבת ללוות אותו לכל מקום בכפר כדי לשמור שלא יגרום נזק לרכוש השכנים. כשראיתי אותו שולח יד לעבר אווזים או כבשים, הייתי חייבת לגרור אותו משם באוזנו. אבל די מהר הוא גדל כל כך שיכול היה בתגובה להפיל אותי במנוד ראש.
אנשים בכפר היו מלחשים שיש לו זנב כמו לשור, מגולגל בתוך המכנסיים שלו. אני לא ראיתי אצלו שום זנב כשהיה תינוק; אבל אולי זה צמח לו בגיל ההתבגרות, שאצלו התחיל מוקדם מאוד.
רכילות אנשי הכפר לא השפיעה עליו, אבל כשאמא שלי נזפה בו, היה טומן את ראשו בחצאיות שלה ומיילל.
לעתים קרובות היה משתולל ביער. לא ידענו מה הוא עושה שם; הוא היה נעלם למשך שעות וחוזר כששערו מלא חרולים, בגדיו קרעים, גלד חום על שפתיו, והוא שלֵו.
רק פעם אחת התפרצתי עליו. באותו ערב ישבתי כמו ברבים מן הימים ותיקנתי בפעם העשירית את הז`קט המרופד שלו. האש היתה עמומה ואני נדקרתי שוב ושוב באצבעי, וריפוד הקש היה מלא ביצורים הקטנים שאחי אהב לאסוף, שרחשו וצקצקו להחריד. בסופו של דבר העפתי עליו את הז`קט כשהוא השתופף והמהם בפינה הרגילה שלו, וצעקתי: מה יש לך? אין לך מוח בכלל? למה אתה לא יכול להתנהג כמו כולם?
הוא חיבק אל גופו את הז`קט, התנודד קדימה ואחורה על עקביו, המהם מעמקי גרונו ובהה באש בעיניים מזוגגות. אמא שלי נשאה את עיניה בחריפות מן הילד שהיניקה ואמרה: אין לו שום דבר, הוא מושלם, מקומו כאן איתנו. מבע פניה כשליטפה את ראשו של ארי בעודה מצמידה את הפעוט אל חזהּ, גרם לי להרגיש שאני היא הזרה.
כשהייתי בת שתים עשרה אבא שלי הרג זאבה ואמי תפרה לי מעורהּ שכמייה. ראש הזאבה ביחד עם האוזניים שלה בשלמותן היה הברדס; הרגליים הקדמיות נכרכו על כתפַי והזנב נשרך על הקרקע. זה היה בגד כבד ומחוספס ועם ריח מבחיל, אבל חימם אותי.
באותו חורף אמי שלחה אותי לעתים קרובות לקטוף צמחי מרפא שגדלו מתחת לשלג. היא לא יכלה ללכת בעצמה, היא ציפתה לילדה החמישי ולא היתה מסוגלת להתכופף. אז חבשתי את ברדס הפרווה וביליתי שעות ביער. לעצים היו קליפות כהות וענפים רחבים; אפילו ללא העלים הם היו חוסמים את אור השמש, כך שהיער היה אפלולי גם בצהריים. באוויר שררה תמיד דממת מוות פרט לתזוזות השלג המחליק חרש ולאנקות העצים הרכות ברוח.
בכל פעם שיצאתי הייתי מרחיקה יותר ללב יער. הייתי זוקפת אוזניים לכל רחש עמום של צעדים בשלג. תליתי סל על צווארי, זחלתי על ברכי וחפרתי בידיים חשופות בשלג למצוא את הצמחים שאמא שלי ביקשה. אצבעותי האדימו ואילו גבי וזרועותי נשטפו זיעה. הייתי חופרת, מחממת את ידי בבתי השחי שלי, וחופרת שוב.
יום אחד אחר הצהריים, בשעה שנחְתי על ברכי כשכפות ידי בתוך החולצה, שמעתי ענף נשבר. היה מוקדם עדיין, אבל האור ביער נראה כמו בשעת בין ערביים, והשלג קרן בכחול עמוק. הרגשתי כאילו העצים נקבצים סביבי מכל צד להתבונן.
הֵי את, גברת צעירה, אמר קול.
העפתי מבט סביבי, השמטתי לאחור את הברדס והרמתי את עיני. ראיתי זוג מגפיים מתנודדים. איש אחד ישב על ענף גבוה מעל ראשי. רציתי לברוח, אבל ברכי היו מאובנות מן הכריעה הממושכת בקור, ולא יכולתי לזוז.
הוא אמר: יום יפה, נכון?
נעצתי בו את עיני. לפי הבגדים שלו ומגפי העור שהגיעו לו עד הברכיים ידעתי שהוא שודד. האנשים בכפר שלי היו מכורבלים מפני הקור, מתעטפים בשכבות צמר ויוטה. ואילו האיש הזה לבש בגדים צמודים לגופו, מכנסיים הדוקים וז`קט קצר שהותירו את זרועותיו ואת רגליו משוחררות. הוא היה שרוע שם ברפיון אברים כמו חתול.
את עסוקה מאוד, מה? אמר.
הצלחתי לקום על רגלי. עכשיו יכולתי לראות טוב יותר את פניו. פנים בעלות תווים ברורים ומגולחות למשעי, עם כתמי קור אדומים ולבנים. הוא חייך; היה משהו מאולץ בחיוך שלו, באופן שבו נסוגו שפתיו הסדוקות על גבי השיניים שלו. עיניו היו בורקות וחודרות להפליא, מיָמי לא ראיתי כמותן, שבבי קרח זעירים בפָּנים; אפילו מרחוק יכולתי לחוש אותן קודחות בי. שׂערו נח על מצחו בקווצות סבוכות, ארוכות וכבדות.
הוא נראה לי זר כל כך; עד כה ראיתי בחיי בחורים מעטים כל כך. נערים מתבגרים בכפר שלי נחטפו לצבא ברגע שאיבדו את חזותם הילדותית, והמבוגרים יותר נראו כמו אבא שלי: מזוקנים ורחבי חזה עם שערות בנחיריים.
הוא טלטל את ראשו כמו סוס כדי להסיט את השיער מעל פניו. ראיתי את סכין הציד שלו תלויה לו בנדנהּ לאורך החזה. השתוקקתי לברוח, חשתי בגרוני; אבל לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי, הייתי מרותקת אליו עד כאב כמו אל כלב משוגע, פחדתי להפנות את גבי אליו ולוּ גם כדי לברוח.
מה יש לך שם, גברתי הצעירה? הוא שאל. קולו היה מוזר מכל, כאילו לא התכוון כלל למה שאמר. ברכי פקו. הראיתי לו בכף ידי פטרייה בצבע אדמה.
תמסרי אלי, אמר. זרקתי אותה; הוא התרומם ותפס. התבוננתי בו ברגע הזה כשהתמתח באוויר. ראיתי את מיתרי צווארו מאומצים, את תחתית סנטרו המעודנת.
חשבתי: הוא צריך ללבוש צעיף, הוא יצטנן.
הוא החזיק את הפטרייה בין אצבע לאגודל ובחן אותה בגועל.
בשביל מה זה? שאל.
הרגשתי שאני מסמיקה.
נו דַברי, אמר, מה יקרה לי אם אוֹכל אותה?
זה בשביל להקל על כאבי לידה, לחשתי.
הוא פרץ בצחוק קצר ואז אמר, זה יישאר אצלי, כי מצאת את זה ליד העץ שלי. זהו העץ האהוב עלי, לידיעתך, כי יש לו פָּנים כמו של סבתא שלי. את רואה את האף שלה שם היכן שהענף שבור, ושני הסיקוסים האלה הם עיניים, והחלל הרקוב ההוא למטה זה כמו הפה המיובש שלה. תתקרבי ותראי. תתקרבי, אמרתי.
עד אז אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל כשהוא תיאר את הפָּנים יכולתי פתאום לראות אותם כאילו המילים שלו חשפו באחת משהו נסתר, ובמין טלטלה מחליאה הבנתי שיש יותר מדרך אחת לראות את העולם.
מאחר שנתת לי את זה, אני צריך לתת גם לך משהו בתמורה, אמר. הוא שלשל את ידו לתוך החולצה שלו, שלף משם משהו ושמט אותו באדישות אל השלג.
לא הייתי צריכה להרים את זה, אבל הרמתי. זה היה בצורת ביצה אבל מכוסה אבנים שנצצו כמו אש וקרח, ומתכת מבריקה חרוטה בדוגמאות זעירות מפותלות כמו תחרה. זה בהק בתוך כפות ידי הקעורות. מיָמי לא ראיתי צבעים שכאלה.
תסתכלי פנימה, אמר.
הצצתי מבעד לעינית שבקצה הצר של הביצה וראיתי עיר עם חומה וצריחים בצורת לֶפת, גן, מעיין קפוא נוצץ וכיפת רקיע מלא כוכבים.
אוי, אמרתי. ושוב הרמתי את זה אל עינִי. איזה ירוק, איזה זהב, איזה כחול שמיימי. כשתליתי בו שוב את מבטי נראה העולם החיצון משעמם כל כך.
מוצא חן בעינייך, מה? הוא אמר. וניקה את הציפורניים שלו בסכין באורך זרועו.
הנהנתי. העיניים שלו התרוצצו בפניו כמו חרקים.
נכון שאת ילדה יפה? אמר.
לא, אמרתי. ולא מתוך חוצפה. לא הבנתי בכלל למה הוא התכוון. בכפר שלי הִכרנו רק בגדול וקטן, חזק וחלש, חי ומת. הבחנות נוספות היו מיותרות.
חה, הוא אמר. והלשון הוורודה התלפפה סביב שיניו.
פתאום הוא הזדקף ושלשל את הסכין לנדנה. הוא הושיט יד אל הפטרייה שבחולצתו ובתנועה אחת חלקה השליך אותה הרחק בין העצים, רחוק כל כך שלא שמעתי את נחיתתה.
תִראי, אמר. נראה לי שאיבדתי את הפטרייה שלך.
ראיתי את השרירים נמתחים במכנסיו; הענף השמיע חריקת אזהרה.
אז לשם ההגינות, אמר, נדמה לי שאת צריכה לתת לי משהו אחר.
ראיתי שהוא מתכונן לנתר. הסתובבתי וברחתי.
קרטעתי בפראות, מתנשמת, צולעת בברכיים מאובנות; רצתי בתוך סיוט, האוויר היה סמיך כמו מים, אור הערביים גווע מרגע לרגע. נשימתי הקולנית החרישה את אוזנַי עד שלא יכולתי לשמוע דבר; מעדתי, נפלתי, אספתי משולי חצאיתי מלוא חופניים וזינקתי הלאה. הצצתי אל מעבר לכתפִי, חשבתי שאראה אותו ממש מאחורַי, צוחק בשיניים קטנות ומחודדות.
אבל הוא לא היה שם. אני הייתי קלה דיִי לרוץ על גבי קליפת השלג הקשיחה, אבל הוא שבר אותה כשניתר. יכולתי לראות אותו מרחוק, מתבוסס וחובט בתוך שלג רך עד מותניו. יכולתי לשמוע עמומות את הקללות שלו.
רצתי הביתה בלי אוויר, גוררת את בגדי, כבדים וספוגי מים. אמא שלי הביטה בפני הבורקות ושאלה מה קרה. סיפרתי לה על האיש ביער, על העץ דמוי הפָּנים, על הניתור של האיש משמַים.
על הביצה לא סיפרתי לה.
הביצה! הייתי צריכה להשליך אותה כשברחתי, אבל הייתי מבוהלת מכדי לחשוב. אז שמרתי אותה אצלי בכיס ולא סיפרתי לאיש; זה היה הסוד הראשון שלי.
אמא שלי קימטה את מצחה. היא הזהירה אותי שלא אספר לאבי. הן התשובה שלו תהיה לצאת בשאגה אל מחנה השודדים ביער, לנופף באגרופיו, לקלל ולהתכתש עד שהם יקרעו אותו לגזרים.
היא אמרה לי שהיא כבר תטפל בזה ויותר לא אמרה דבר. מאוחר באותו לילה שמעתי תכונה ערה בבית. הזדחלתי אל החלון וראיתי אותה לאור הירח, מתנודדת בכבדות לעבר העצים הכהים.
כעבור שבוע היא אמרה לי לחזור אל היער כדי לסיים לקטוף את הצמחים שנזקקה להם. שעתה ללדת קָרבה. לא רציתי ללכת, הסתכלתי עליה בתחינה, אבל היא התעלמה ממני ואמרה לי שזה בסדר.
אז התלבשתי כמו בפעם הקודמת וכיתתי רגלי בחזרה אל היער. השמים היו כהים ומתנמכים, עבים התרוצצו לרוחב הרקיע כאילו נמלטו מפני דבר-מה אשר מעֵבר לאופק. כל רעש הקפיץ אותי; החושך כמו עקצץ לי בזוויות עיני. לא רציתי ללכת לשם ובכל זאת הלכתי, נמשכתי לחזור אל המקום שבו הייתי כבר; מין אימה משכה אותי וסקרנות נוראה.
התקרבתי אל העץ המוּכר. ראיתי דמות כהה למרגלותיו בשלג, והיססתי. הדמות לא נעה. שקט פתאום ירד על היער, רוח לא נשבה. עצרתי במקום עומדי ואז קרקור מחריד עלה מכל עברַי כשמאות עורבים שחורים התרוממו מן העצים סביב והמריאו. מאות היו שם, מנפנפים בגמלוניות כמו סמרטוטים שחורים על חוט שמישהו מטלטל באוויר, עם מקורים פעורים בקרקור הנורא. הרגשתי גללים ניתזים על לחיִי. ידעתי שעורבים אוהבים לנוד לבד או בזוגות ואינם ציפורי להק.
הצווחות שלהם הלכו ושככו. הגעתי אל העץ ושם, על חלקה רמוסה מתחת לענפים, שכב השודד שלי. כרעתי לצדו. גרונו היה משוסף. הדם קפא עוד לפני שהתייבש; כתמי אדום בוהק צבעו את השלג. עכשיו יכולתי לבחון אותו מקרוב. עיניו היו פקוחות וקרושות; קשתיות העיניים היו ירוקות ונראו גבישיות, מלוטשות, קשות כזכוכית. עור פניו היה חלק. לא ידעתי לומר בן כמה הוא.
שערו היה משוך ממצחו כאילו לפני רגע ניער את ראשו לאחור. גופו היה מוטל פרקדן ורפוי כאילו התנמנם לו, אבל כולו היה קר וקשה. שפתו היתה מורמת; הוא נראה מחייך. לא יכולתי להיות בטוחה שהוא מת. במחוזות החורף ההם האֵט הקור את המוות כמו את החיים.
מאוחר יותר למדתי שאמא שלי יצאה אל היער כשבידיה בלוטות הריח של הזאבה שאבי הרג; היא השתמשה בהן כדי להשאיר ריח זאבים על כל עץ בשטח. זה משך את בן-זוגה האבֵל של הזאבה שהגיע בעקבות הריח לחפש אותה; וכשהוא רחרח שם בשורשי העצים ויילל כילד, הריח אותה ולא יכול למצוא אותה, הוא נראה מן הסתם דבר אחר באור הדמדומים המתעתע. ייתכן כי בעינֵי מי שישב על העצים למעלה הוא נראה כמו ילדה כורעת, לבושה פרווה. ייתכן שהוא נראה כמוני.
תארי לעצמך איך הוא קפץ ארצה.
האיש והזאב ודאי התאכזבו שניהם לפגוש זה בזה.
ישבתי זמן ממושך על השלג, התבוננתי בפניו, אחזתי בידו הקרה והנוצצת של אדם שהשתמר בקרח; ולראשונה הבנתי שאינני שייכת לארץ הזאת, שאין בי מן הפראות של אמי, מן האהבה הפראית שהחזיקה זה דורות את המשפחה שלי בחיים במקום האכזר הזה. היתה זו מסירות עיוורת, אהבה חייתית קשה ועקובה מדם, ואני לא רציתי כל חלק בה; לראשונה אז הבנתי שאעזוב.
פחדתי מאמא שלי שהוציאה ילד אחר ילד מחלציה האתלטיים וכמו הלכה ונתחזקה עם כל ילד נוסף, ונאחזה בילדיה בכוח רב יותר עם כל שנה שחלפה. אני גדלתי בחשאי. חיכיתי.
הן היו שלוש.
הן תמיד היו שלוש בכפר שבו גדלתי. עם עיניהן החלביות והלחש הבלתי פוסק וידיהן שמושכות בחוטים לא נראים וטוות אותם זה בזה.
שלוש נשים זקנות.
הן ישבו בשׁורה על ספסל אחד במרכז הכפר. שלוש נשים זהוֹת פנים. אמרו שהן אחיות, או אמהות ובנות או בנות-דודות, איש לא ידע בוודאות. בחורף הן התכרבלו ברדידים שלהן כשהשלג הגיע להן עד ברכיים. בקיץ שמרו מפניהן הזבובים על מרחק של כבוד.
אותן פנים היו להן, עור רגיש מחמת הגיל, דק ומאיים להיקרע כמו נייר רטוב. שלוש פעמים אותן פנים, אותן עיניים בגון הסֶגל שקועות בתוך כיסי עור ורידי סגול. אמרו עליהן שאם מסתכלים מקרוב רואים שהן מעפעפות ונושמות בקצב אחיד. שברקותיהן הדופק פועם ביחד.
בשׂערן טוו להם חרקים גלמים ואוהלי משי שמנוניים.
אותן פנים היו להן אבל פִּיות שונים. לאחת היו המוני שיניים, שני טורים, חופפים זה את זה כמו רעפים. לַשנייה לא היו שיניים בכלל והפה שלה כמו הוביל לשום מקום, רק הטבעה שטחית רטובה בפניה. לשלישית היתה רק שן אחת. שבעה סנטימטר אורכה והיא מחודדת, ניב צהוב וארוך שהזדקר מזווית הפה שלה כמו סיגר מתוחכם.
הן עבדו ופטפטו. תפרו בקצב אחיד כאילו מוח אחד הפעיל את ששת הידיים שלהן. אחת נוטלת חוט מן הפקעת, שנייה מודדת אותו, ושלישית גוזרת. או שהיו סורגות, טוות כלפי פנים משלושה כיוונים שונים ונפגשות באמצע להכין סוודרים שנועדו לגיבנים או לענקים חסרי זרועות. הן יכלו למרוט תרנגולת בשניות, כשידיהן פושטות כמו נמלים על הפגר הרופס.
את שמותיהן כבר שכחנו והתביישנו לשאול. הן מעולם לא משו מן הספסל שלהן. הפסולת שלהן – נוצות, קצות חוטים, גושי כיח שיעול שהיו יורקות לתוך קרעי נייר, קרומי לחם – הצטברה סביבן שנה אחר שנה. היו שאמרו שהן הסבתות או סבתות- רבתות או דודות-רבתות של כל בני הכפר. איש לא זכר. פניהן היו מטושטשות מזִקנה, עם תווים נמסים כמו שעווה מותכת; ללא גבות, עם אפים ממועכים חסרי גובה ותנוכי אוזניים משתלשלים מטה.
מדברות, מרכלות. יומם ולילה.
היו להן קולות זהים, צווחניים, מבריחי ציפורים. היו מדברות יחד וקוטעות זו את זו, מנגינה חדה ומטרידה, כמעט הרמונית. לעתים לחה ומתוקה, מהולה בצרימה כמו קולה של אם שמזמזמת שיר ערש לילדהּ ובין בתֵי השיר רבה עם בעלה.
הן היו שלושתן מספרות זו לזו סיפורים. מספרות זו לזו את כל שהיה מבראשית.
לא אהבנו להתקרב אליהן. ועדיין יכולנו להרגיש את העיניים שלהן, לשמוע את הלחישות שלהן ולדעת שהן מדברות עלינו. המילים שהן אמרו נשמעו מוּכרות, כאילו היו מצותתות לחלומות שלנו.
את גירסתן לדברי הימים הן גוללו באוזנֵי כל מי שהיה מוכן לשמוע. אנחנו לא אהבנו לשמוע. ניסינו להתעלם מהן, או להשתיק אותן. הן דיברו על דברים נוראים משׂאת. כשם שאמהות צריכות לשכוח את כאבי הלידה כדי שיוכלו להמשיך וללדת עוד ילדים, כך האנשים שבקרבם חייתי היו צריכים לשכוח כדי להמשיך הלאה.
שלוש הנשים טוו יחדיו חוטים בחום כהה, באדום-זהוב ובשחור; אלה היו השערות של כל בני הכפר, כך אמרו. כולנו הרגשנו את הסחיבה. הרגשנו אותה בעת היסוס על פרשת דרכים, מין לחץ על הגולגולת היינו מרגישים, ואחר כך מאשימים בהחלטות שלנו, הטובות והרעות, את שלוש הנשים האלה שחשבנו למכשפות או לקדושות אבל נזהרנו לא להכתיר אף פעם בשם המפורש.
לפעמים הייתי חולמת עליהן ומתעוררת כשידי מהודקות אל אוזנַי.
ימים באו והן החלו לדבר בקול רוגז מבעבר על האופל העולה, על גאות חשוכה שהולכת וקרבה להציף אותנו. על זוועות שמעבר לתפיסתנו, על גופות נערמות כמו שחת, דם זורם כנהרות ברחובות, אש שתתגלגל על פני האדמה, תכתים את השמש ותשחיר הכל. על כל אלה הן דיברו בבהילות, בנפנוף ידיים, והרוק שלהן ניתז אל פנינו.
אבל אנחנו התעלמנו מהן, אמרנו לעצמנו כי האופל שעליו דיברו הוא רק רדת הלילה הבא, או הסניליות שלהן הפושטת, או מותן המתקרב שבסתר לבנו קיווינו לו, להיפטר מהן. משוגעות, אמרנו. אל תקשיבו להן, אמרנו זה לזה.
והנה אירעו הדברים ממש כפי שהן אמרו, בדייקנות מקראית. אני כבר לא הייתי אז בכפר, כי ביקשתי להימלט מכשכוש לשונותיהן, מסחיבת אצבעותיהן הנרגנות, מדיבתן הרעה על עתיד שכבר נכתב ונחתם ושאין להימלט מפניו. בלתי הפיך כמו העבר.
אמרנו לכם, הן אמרו ודאי כשאירעו כל אלה. כשהחומות נפלו והאש התלקחה ואנשים הרימו ידיים בתחינה מעל ראשיהם ונעו נדו כמו שדה קמה ברוח.
אני לא הייתי שם כדי לשמוע את צלצול קולן, אבל את המילים שמעתי, אותן מילים הילכו אחרי עוד זמן רב כמו צל, כמו שובל ריר, כמו לעג מתפזם בחצר בית ספר: אמרנו לכם אמרנו לכם אמרנו לכם.
אמי לימדה אותי את כל שידעה, ולאורך זמן חשבתי שיותר מזה לא אצטרך לעולם לדעת.
הייתי רואה לפעמים אהבת-אם על פניה, פראות חייתית, כאשר אספה אליה את אחי ואחיותי, מיעכה אותם כנגד בטנה כאילו ביקשה לבלוע אותם חיים. כך ראיתי אותה כשהם היו חולים עם חום, כשאיחרו לשוב הביתה והיא תרה אחריהם ביער המחשיך, קראה בשמם כמו בצו קודש.
כך ראיתי אותה כשארי ניגש אליה והניח ראשו בחיקה, רגליו מקופלות תחתיו כרגלי כלב ואפו מתחכך בה. היא יכלה לעקוב אחרי שיטוטיו על פי הצלקות שעל גבו. ראיתי איך היא מבקשת לחסות עליו בכנפיה, להצפין אותו אף שהיה גדול ממנה.
הריח הזה שלו כשהיה חוזר מן היער. הגלד מתחת לציפורניו הצהובות הארוכות. הוא לא היה כדרך הטבע.
אני נשמרתי לא לומר עוד על כך בנוכחות אמי.
השכנים שלנו היו באים להתלונן עליו, על בעלי-חיים שהוא גיפף וליטף בכוח עד שהתמוטטו. אמא שלי היתה מביטה בהם ואומרת: הוא רק ילד, הוא לא יודע מה הוא עושה.
היו שכנים שוויתרו למראה קשי עורפה של אמי. אבל אחרים התעקשו, הלמו על דלתנו מדי ערב, דרשו פיצויים. אחד מהם קרא: שִׁלחו את בנכם אלי להירתם למחרשה שלי, מאחר שהרג את חמורי. אמא שלי התעלמה מהם, אף שהמהלומות שלהם הרעידו את קערות המרק על השולחן. ומסמרים ניתקו מן הקירות.
אותם שכנים שהתעקשו התעוררו כעבור בקרים אחדים ומצאו שהמיטות שלהם נגועות בתולעים לבָנות שמנות. התולעים ניקבו את בשר רגליהם ובטנם כאילו היו גוויות והשאירו תעלות מפעפעות בנתיב התקדמותן.
הם הפסיקו להטריד אותנו; החליטו מן הסתם להתלונן במקום אחר.
אמא שלי הורתה לי לִצפות בלידה הבאה שלה. החדר הקר הלך והתחמם כמו כבשן מחום גופה והחלונות העלו אדים. היה מוזר לראות אותה שרועה, שמוטה כמו חיפושית הפוכה. שערות חמקו מצַמתה ודבקו לה לפָּנים ולמצעי המיטה ונכרכו סביב ידַי כשניגבתי זיעה מפניה.
היא נעצה בי מבט נוקב. לנגב את הפנים שלי אני יכולה בעצמי, אמרה. אני לא צריכה אותך כאן, אני צריכה אותך שם, לראות את מה שאני לא יכולה.
לא רציתי, אבל הרמתי את החצאית שלה; היא אפילו לא התפשטה, רק דקות ספורות קודם לכן הפסיקה לטאטא. נשימתה נשבה בחדר, העיפה את שׂערי מעל מצחי הלח.
ראיתי את הרגליים שלה שטרם ראיתי עד כה והן נראו בדיוק כמו שלי, רזות ועם ברכיים גרומות ושערות כהות דקות. ואז הסתכלתי אל בין רגליה, מחזה שכזה.
משהו תפוח, נוטף, הפוך מבפנים. חשבתי שאני רואה את הצלקת, את המקום שבו נקרע הבשר כשנולדתי אני ואחַר התאחה שוב. הרגשתי אשמה בנזק שגרמתי שם. היא לחצה על החיבורים. יכולתי כבר לראות ראש מתבלט, מנומר בלבן עם סימני ורידים מתחת לעור, נדחף החוצה והולך וגדל כמו מורסה שעומדת להתבקע.
תזכרי,תזכרי שככה זה, אמרתי לעצמי שוב ושוב, וראיתי את ידה של אמי נקמצת לאגרוף, שמעתי את נשימתה נעתקת ונסדקת בגרונה ואז יצא הראש, ואחריו לסיום מאכזב הגוף הצנום, זרועות רופסות ורכות ורגליים מרוחות בדם ובחלאה לבנה, ואני לקחתי את זה, וניערתי את זה וזה צווח, ואמא שלי נאנחה.
זו היתה עוד בת.
בתוך שעות היתה אמי על רגליה וליד הכיריים, מאכילה את שאר הילדים, מחייכת אל אבי, ושדיה תלויים כבדים ומגירים לחלוחית על בגדה.
אני אמרתי שלעולם לא אלד ילדים. לעצמי אמרתי.
מעט אחר כך פרחה בתחתונים שלי לראשונה רטיבות אדומה כמו פרגים.
נחרדתי, לא ידעתי מה פירושה; חשבתי על אמי היולדת, על הדם, על ראש התינוק התפוח שנדחק לצאת מגופה. ריח הדם, שלה ושלי, היה זהה.
חשבתי על תינוק שיֵצא ממני, קטן, אולי בגודל עכבר, או דרור. הייתי בטוחה משום-מה שיהיה כהה, שעיר כמו ארי, עם פנים קדמוניות קמוטות ושיניים זעירות חדות כמו סיכות. פאות לחיים יהיו לו, טפרים; זה יכרסם לי באכזבה בפטמות ששרועות עדיין שטוחות בחזי, ייצמד אלי כמו קוף. דמיינתי אותו בוכה, בכי תינוק טורדני כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, אבל שמעתי אותו גם גוער בי, בקול עמוק וקצר רוח כמו קולות השכנים המתלוננים שלנו. בנאדם לא יכול לקבל כאן ארוחה ראויה? יגיד ויצבוט לי בחזה באצבעות ננס.
יכולתי כבר להרגיש את הדבר הזה נע בתוכי, זז ומתעוות בתחתית הבטן שלי. איך זה הגיע לשם? לא רציתי בו. סירבתי. התכופפתי, הידקתי את רגלי. אני לא אתן לזה לצאת. אני אחזיק אותו בתוכי עד שייחנק. אף אחד לא יֵדע.
התקפלתי עד שהייתי קטנה, חשבתי שאני בלתי נראית, אבל אמא שלי ראתה אותי משתופפת ליד הקיר ושאלה מה הבעיה שלי.
אני עומדת ללדת תינוק, סיפרתי לה.
עיניה התרחבו, שפתיה נסוגו מעל שיניה. היא אמרה: איך את יודעת? פגשת עוד מישהו ביער?
סיפרתי לה על האיש הקטן שהרגשתי איך הוא מנסה לצאת החוצה בשריטות. סיפרתי לה על טיפות הדם. ממש כמו שלך, אמרתי.
אני מבינה, היא אמרה.
היא לא צחקה לי. היא הסבירה לי מה זה ולמה זה, ואז סיפרה לי איך עושים ילד ואיך מבטלים ילד מיד אחרי שנעשָׂה, ואיך נמנעים מלכתחילה לעשות ילד.
לא הייתי טיפשה כמו שאולי נדמה לָך. משך שנים ראיתי חיות עושות את זה. אבל חשבתי משום-מה שבני-אדם שונים מחיות.
אינני יודעת איך יכולתי לחשוב ככה. תִראי את אמא שלי. תראי את ארי. תראי את אבא שלי שעבד במעגלי אינסוף כמו שור רתום לאבן רחיים.
אבל אז חשבתי על האיש המת ביער, על האיש העשוי קרח שעורו כחול ולבן, על תווי פניו העדינים ועיניו המנופצות. הוא היה שונה, חשבתי; ובתוך הביצה חשבתי שראיתי תמונת חיים מעודנים יותר, שקולים יותר, עולם שבו אנשים כבר מצאו דרך להתבדל מחיות, שוני שהוא הרבה מעבר לעמידה על שתי רגליים או למיומנות השימוש במזלגות וכפות.
לשם רציתי למצוא את דרכי.