דניאל גרינברג הקים את ביה”ס סאדברי ואלי ב- 1968 במסצ’וסטס, ארה”ב. ההיכרות איתו והמפגש עם ביה”ס שלו היו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יעקב הכט, כאשר בשנת 1987 ייסד בחדרה את ביה”ס הדמוקרטי הראשון בישראל. העיקרון המשותף לכל הזרם הדמוקרטי בעולם הוא שיתוף מלא של הילדים בניהול חיי היומיום בביה”ס, באמצעות ועדות שנבחרות בהליך דמוקרטי (ועדת תקציב, טיולים, קבלת מורים וכדומה), פרלמנט שדן בנושאים שעל סדר היום, ואסיפה כללית שקובעת חוקים ודנה בסוגיות עקרוניות.

עם זאת, בנוגע להיבט אחר של חיי ביה”ס – הלמידה ומערכת השיעורים – יש הבדל גדול מאוד בין מודלים דמוקרטיים שונים.

רוב הדמוקרטיים בארץ פועלים פחות או יותר לפי המודל של חדרה, שבו ביה”ס מציע מערכת שיעורים שבועית קבועה ומסודרת. ההבדל המהותי בהשוואה למערכת החינוך השמרנית, הוא שכאן התלמיד חופשי לבחור בעצמו באיזה שיעורים הוא רוצה להשתתף. לאחר שבחר לעצמו מערכת שעות אישית, הוא מתחייב לעמוד בה. השיעורים אמנם ניתנים בדרך כלל בקבוצות קטנות יחסית, והקשרים בין התלמידים למורים קרובים יותר מהמקובל במקומותינו, אבל בסופו של דבר השיעור הוא שיעור ויש בו תלמידים ומורה, וגם אם אין צלצולים, הרי שיש לוח זמנים קבוע, וכולם יודעים מתי מתחילה “שעה שלישית” ומתי יש “הפסקה גדולה”.

בסאדברי ואלי, לעומת זאת, אין בכלל שיעורים. סדר היום נתון באופן מלא לשליטתם של הילדים עצמם. הם מחליטים מה לעשות בכל רגע. המבוגרים חיים ופעילים בתוך ביה”ס, אבל הם לא משמשים כמורים במובן המסורתי של המילה, אלא כמעין שילוב של חונך, אח גדול, קואוצ’ר, מדריך בוגר בתנועה, מגשר, יועץ ועוד ועוד. בישראל יש למיטב ידיעתי שני בתי”ס שפועלים על פי הדגם הזה – סאדברי ירושלים ו- כנף ברמת הגולן.

החופש המלא שניתן לילדים הוא אתגר גדול מאוד בשביל המבוגרים המלווים אותם – הורים ואנשי צוות כאחד. האמת שכל הורה מכיר את זה מהבית: עד כמה להתערב כשרואים שהילד עסוק בפרויקט לימודי כלשהו? האם לתת לו לעשות הכול לבד? האם להציע עזרה? האם להסביר לו את מה שאני כבר יודע? או אולי לתת לו להתנסות בעצמו, גם אם זה כרוך בתסכולים ובאכזבות? ומזווית אחרת: מה לעשות כשנדמה שהילד “נתקע” בפעילות אחת ועוסק רק בה? האם לאפשר לו לעשות את זה? או אולי צריך לדרוש ממנו לגוון ולעסוק גם במשהו אחר?

השאלה האמיתית שהמודל החינוכי הזה מציב בפנינו היא עד כמה אנחנו מוכנים להעניק חופש לילדינו ולסמוך עליהם שהם ירצו ללמוד ולהתפתח לכיוונים חיוביים. וכמו שילדים אומרים לפעמים – זו באמת שאלה שאלתית מאוד…

ספר מעורר השראה ומומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בחינוך בכלל ובחינוך דמוקרטי בפרט.

(עוד ביקורות שלי בבלוג די לחינוך בסלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)

דניאל גרינברג הקים את ביה”ס סאדברי ואלי ב- 1968 במסצ’וסטס, ארה”ב. ההיכרות איתו והמפגש עם ביה”ס שלו היו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יעקב הכט, כאשר בשנת 1987 ייסד בחדרה את ביה”ס הדמוקרטי הראשון בישראל. העיקרון המשותף לכל הזרם הדמוקרטי בעולם הוא שיתוף מלא של הילדים בניהול חיי היומיום בביה”ס, באמצעות ועדות שנבחרות בהליך דמוקרטי (ועדת תקציב, טיולים, קבלת מורים וכדומה), פרלמנט שדן בנושאים שעל סדר היום, ואסיפה כללית שקובעת חוקים ודנה בסוגיות עקרוניות.

עם זאת, בנוגע להיבט אחר של חיי ביה”ס – הלמידה ומערכת השיעורים – יש הבדל גדול מאוד בין מודלים דמוקרטיים שונים.

רוב הדמוקרטיים בארץ פועלים פחות או יותר לפי המודל של חדרה, שבו ביה”ס מציע מערכת שיעורים שבועית קבועה ומסודרת. ההבדל המהותי בהשוואה למערכת החינוך השמרנית, הוא שכאן התלמיד חופשי לבחור בעצמו באיזה שיעורים הוא רוצה להשתתף. לאחר שבחר לעצמו מערכת שעות אישית, הוא מתחייב לעמוד בה. השיעורים אמנם ניתנים בדרך כלל בקבוצות קטנות יחסית, והקשרים בין התלמידים למורים קרובים יותר מהמקובל במקומותינו, אבל בסופו של דבר השיעור הוא שיעור ויש בו תלמידים ומורה, וגם אם אין צלצולים, הרי שיש לוח זמנים קבוע, וכולם יודעים מתי מתחילה “שעה שלישית” ומתי יש “הפסקה גדולה”.

בסאדברי ואלי, לעומת זאת, אין בכלל שיעורים. סדר היום נתון באופן מלא לשליטתם של הילדים עצמם. הם מחליטים מה לעשות בכל רגע. המבוגרים חיים ופעילים בתוך ביה”ס, אבל הם לא משמשים כמורים במובן המסורתי של המילה, אלא כמעין שילוב של חונך, אח גדול, קואוצ’ר, מדריך בוגר בתנועה, מגשר, יועץ ועוד ועוד. בישראל יש למיטב ידיעתי שני בתי”ס שפועלים על פי הדגם הזה – סאדברי ירושלים ו- כנף ברמת הגולן.

החופש המלא שניתן לילדים הוא אתגר גדול מאוד בשביל המבוגרים המלווים אותם – הורים ואנשי צוות כאחד. האמת שכל הורה מכיר את זה מהבית: עד כמה להתערב כשרואים שהילד עסוק בפרויקט לימודי כלשהו? האם לתת לו לעשות הכול לבד? האם להציע עזרה? האם להסביר לו את מה שאני כבר יודע? או אולי לתת לו להתנסות בעצמו, גם אם זה כרוך בתסכולים ובאכזבות? ומזווית אחרת: מה לעשות כשנדמה שהילד “נתקע” בפעילות אחת ועוסק רק בה? האם לאפשר לו לעשות את זה? או אולי צריך לדרוש ממנו לגוון ולעסוק גם במשהו אחר?

השאלה האמיתית שהמודל החינוכי הזה מציב בפנינו היא עד כמה אנחנו מוכנים להעניק חופש לילדינו ולסמוך עליהם שהם ירצו ללמוד ולהתפתח לכיוונים חיוביים. וכמו שילדים אומרים לפעמים – זו באמת שאלה שאלתית מאוד…

ספר מעורר השראה ומומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בחינוך בכלל ובחינוך דמוקרטי בפרט.

(עוד ביקורות שלי בבלוג די לחינוך בסלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)