ביקורת ספרותית על קאפזיוס: הרוקח מאושוויץ מאת דיטר שלזאק
ספר מעולה

---

הספר טוב וקשה. לכאורה - עוד ספר עדות המביא אליו עדויות מהפלנטה ההיא ששמה אושוויץ.
ואולי היה כאן מקום לשים נקודה.
אבל בספר הזה ישנה שאלה גדולה וקשה יותר - מה זה להיות טוב?
הטענה המרכזית, לאורך כל הספר, שהרוקח הזה ראה את עצמו כצדיק גמור בעוד שבפועל הוא עשה מעשי זוועה. למשל - הוא עמד עם הרופאים המממינים על הרמפה ההיא באושוויץ. אבל הוא לא רק מיין. הוא גם הבטיח בהונגרית ליהודי הונגריה, שכניו, שהכל יהיה בסדר. שלח אותם לתאי הגזים בחיוך ובקול שקט. הבטיח להם שמי שיפנה לכיוון הזה יתאחד עם בני משפחתו. לזקנים הציעו הסעה.
הוא כמובן טוען שטוב שכך עשה. שעדיף היה שימותו בשלווה, כי בכל מקרה הם היו מתים.
אבל יש טיעון חמור עוד יותר - הוא זה ששמר בבית המרקחת את קופסאות הציקלון בי. בכל פעם לפני שהכניסו את הגז היו באים לקחת קופסה מבית המרקחת שהיה בניהולו.
והוא ביקש יפה שיכינו לו משיני הזהב שעקרו מפיות הגוויות, שקים מלאי זהב, לקחת לחים שאחרי המלחמה. הוא הגיע ל-700 קילו זהב.
הוא זה ששמר בבית המרקת על הזריקות שהזריקו לילדים ללב. לילדים ולנכים ולתאומים. כדי שימותו מיד לצרכי המחקר.
אבל מצד שני הוא הציל את בני עירו כשגדש את בית המרקחת ברוקחים שהכיר, הרבה מעבר למה שהיה צריך. והוא מעולם הוא לא ירה באיש. ולא שפט איש למוות. ולפי טענתו גם לא נכח בהוצאות להורג.
הוא הציל כמה אנשים. ו"כל המציל נפש אחת..." יש עדויות של ניצולים שניצלו בזכותו ממוות בטוח.
אז מה האיש הזה? צדיק קדוש או רוצח סדיסטי שפל ומתועב? מה זה "להיות בסדר"? איך מודדים את זה? בכמות האנשים שהיצלת או בכמות אלו שגרמת למותם?
ספר מרתק.
מעבר לזה ישנם כאן כמה תיאורים חדשים, שמקטינים במעט את תחושת האפסות ואין האונים של ההולכים למות. אנשים שסירבו להתפשט, ילדים שהבינו שגורלם נחרץ וניסו לברוח, רב שקילל את העם הגרמני, המרידות בימי אושוויץ האחרונים ועוד. ותיאור של המציאות הזויה בפלנטה ההיא שהופכת לאט-לאט להיות נורמלית וכוללת בתוכה שוק שחור, ארוחות שחיתות, בתי זונות בצד מופעים ותזמורות עבור מנגלה.
ספר מטריד, מעניין ומעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על קאפזיוס: הרוקח מאושוויץ