ביקורת ספרותית על קפה בטעם אירופה - מחזור סיפורים מאת ניבה יוסף

---

הפעם אפתח את דבריי בציטוט: "... אמרת שתחזרי / עברה כמעט שנה. / תשתי עוד כוס קפה / אז מה שלומך - אז מה?" - מילים מתוך "אמרת שתחזרי" שיר של דני ליטני שאת מילותיו כתבה המשוררת והפזמונאית רחל שפירא (עם דגש על הפזמונאית, כי כשאומרים רחל המשוררת מתכוונים למישהי אחרת), זה שיר שתמיד מזכיר לי את השיר של בוב דילן מ-Desire גם הוא על קפה. זו אחת היצירות הכי מוכרות ואהובות שלו על הקהל בארץ, אז אני בטוח שאתם יודעים לאיזה שיר אני מתכוון.

לעניינו אנו. השיר הזה שצטטתי ממנו מעביר את הרגשה שיש לי אחרי שקראתי את הספר של ניבה יוסף שחיפשתי אחריו לא מעט, בסוף לא תאמינו מצאתי אותו דווקא בערימת ספרים פגומים שנמכרים ב-20 ש"ח (ותאמינו לי שלא מצאתי בו אף פגם). קראתי את דבריה בצמא אבל לא ידעתי באמת עד כמה הצמא הזה הוא גדול. אחרי הסיפור האחרון הרגשתי צורך לומר לה, לניבה שתישאר באמת לעוד כוס קפה. הקריאה בספר עברה לי מהר מדי.

יש ספרים שאני קורא אותם בזכות העלילה שלהם ויש ספרים אחרים, כמו הספר הזה שאני קורא אותם בזכות מי שכתב אותם. חלקכם בטח יודעים שניבה היא לא אחרת מבתו של המחזאי יוסף מונדי זכרונו לברכה. אבא מונדי (כך אני מרגיש צורך לקרוא לו אחרי הקירבה שנעשת בקריאה בספר) מלווה את ניבה בלא מעט מחשבות, כך שהוא נוכח ברוחו בספר מספר פעמים. בפתיחה, בסיפור שנכתב בזכות תמונה שבאלבום והיא הופכת את הרגע שבו הוא צולם בזכות כוח סיפורי לכלכך חי, פעם נוספת בסיפור על בית-קפה (כך שמכל הסיפורים על בתי-קפה שונים בעולם יש לפחות גם על אחד בארץ) ובסיפור שסוגר את הספר, שלא אספר לכם עליו בכדי לא לקלקל לכם את הקריאה אבל הוא כמו סוגר מעגל וכמו בסגירת מעגל חשמלי באור שלו ניבטת דמותו של המחזאי המנוח.

הספר הזה הוא ספר סיפורים אבל הוא כמו אלבום (תמונות) קונספט, כך שאני מקווה שהעלילה שלכאורה, רק לכאורה אין בו לא תמנע מכם לקרוא את הסיפורים, כי אני בטוח שאתם תהנו מהם. ניבה מתחילה את הסיפורים שלה מהקל אל הכבד, מהיכרות שלה עם כל מיני חברים שפגשה בהם במהלך הדרך עד לכאלה שאנחנו כקוראים אבל במובן מסויים גם כמלווים אותה בדרכה מרגישים שהיא היתה שמחה לוא היה ניתן לה להישאר איתם עוד קצת זמן, בעיקר בחזרה שלה למקומות שהיא כבר ביקרה בהם בעבר בתקווה בתוך תוכה לשוב ולפגוש אותם.

נראה לי שקוראים אחרים היו אומרים שלסיפורים אין רמה אחידה, אבל אני כאמור מרגיש חיבור כלכך גדול לספר שאני יכול להבין ממה זה נובע. אני מאמין שחלק מהסיפורים היא כתבה בזמן ההתרחשות שלהם או לפחות בזמן קצר אחרי שהם התרחשו וכמו בחיים עצמם הסיפור שנמתח הוא פרק שלא רוצים לסיים. ניבה שמה את הדגש שלה בעיקר על הסיפורים שלה על בודפשט ופאריס, בהם מסופרת היא הופכת להיות יותר מדריכה שמתארת את הרחובות ומספרת על סוגי בתי-הקפה והפאבים. שלא יובן ממני אחרת, גם את זה אהבתי והקשר איתה לא אבד אף לא לרגע.

עברה יותר משנה, עברו X שנים מאז 2008 (השנה שבה הספר יצא לאור) אבל בכל זאת סיימתי את הקריאה בתקווה שניבה תשוב ותכתוב ספרים נוספים. כמו שקורה לי לרוב אחרי שאני מסיים לקרוא ספרים, התבוננות בתמונה שבעטיפת הספר אומרת לי כבר משהו אחר, יותר עמוק. ניבה נראת בו כמי שיושבת בבית-קפה לצד גבר שהיא שותה איתו קפה, היא מניחה את ראשה על כתפו כמו בערגה ואולי ברגע כמו זה נולד הספר ואולי הרגע הזה הוא בכלל רגע של נחת אחרי שהיא הצליחה במשימתה לעלות את כל מה שהיה על לבה על הכתב, נכון שכפי פתחתי ואמרתי כבר מתחילת דבריי קראתי את הספר מתוך חיבור אבל בעצם זה שגם אחרי שקראתי אותו אני חש בחיבור אפילו במידה מסויימת חזק יותר זה מעיד לדעתי על גדולתה כמספרת / כמי שיודעת לחלוק עם אחרים סיפורים על דברים שאחרי הכל באמת אירעו לה, מה שכמובן דורש נוסף לכל גם אומץ. לסיום, אם היא תקרא את מילותיי אלה (מה שאני לא מאמין) אני שולח לה מכאן חיבוק גדול.

קישור - (כמתבקש) לשיר "אמרת שתחזרי".

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על קפה בטעם אירופה - מחזור סיפורים