אוסקר ויילד הוא לא רק סופר הוא אמן ואחד האהובים עלי , הנסיך המאושר פשוט פנטסטי שופע רעיונות , חכם , ונוטה להחכים את הקורא ...

ה"נסיך המאושר" גר בארמון, מוקף חומה ומשרתים, ואכן בחייו היה משוכנע כי הוא מאושר, כך לפחות אמרו לו כולם. רק לאחר שהוצב כפסל בכיכר העיר, והתעמת עם מכאובי החיים, הבין כי החיים בארמון לא העניקו לו אושר אלא הנאה, והדרך אל האושר רצופה מעשים טובים.

מעשיית ה"נסיך המאושר", היא אחת מתוך סדרה של מעשיות צבעוניות אותן כתב, בכישרון ובשנינות רבה, אוסקר ויילד. התפאורה המלווה את המעשיות צבעונית וססגונית, בדומה לאגדות ילדים, אך מאחורי סיפורי המסגרת מסתתרות סטירות חברתיות נוקבות, על הזיוף של החברה האנושית, ועל אופיו של האדם.

התודעה החברתית הרגישה והאמיצה של ויילד מעוררת הערצה, לא פחות מכישרון הכתיבה שלו. דבר אינו חומק מלשונו המושחזת ונראה כי לאוסקר ויילד אין פרות קדושות. הביקורת מוטחת בעוצמה רבה ומפלחת את כל שכבות ההגנה, שאנו כבני אדם מתעטפים בהן. מהו אושר? מהי חברות? מהי אהבה? מיהו מלך? אלו רק חלק מן הסוגיות שעולות במעשיות.

הסיפורים המקסימים יחד עם האיורים הנפלאים, הביאו זה מספר ימים את בני המשפחה להתכנס בערב, ולהקשיב למעשיות. כך מצאנו את עצמנו המבוגרים, יחד עם הילדים נמשכים לעולם האגדות, ומאזינים קשב רב, לסיפוריו של אוסקר ויילד. הסיפורים מעלים חיוכים צחוק ופליאה אצל הילדים, אולם מצאנו אנו המבוגרים את עצמנו לא פעם, מתרגשים ואפילו ללא בושה מזילים דמעה או שתיים.
אחת מהמעשיות המרגשות ביותר, עד כאב היא "החבר המסור", בה מתאר ויילד חברות בין הטוחן העשיר לבין הגנן העני. משפט שאומר הטוחן לאשתו, יכול אולי לשקף חלק מסגנון הביקורת המשעשע אבל הבוטה שמביא ויילד.
"אנשים רבים מיטיבים לעשות, אבל רק מעטים מיטיבים להתבטא. וזאת ההוכחה שהדיבור קשה יותר מהעשייה, והוא גם הנעלה בשניהם". (עמ' 101)

הנגיעה של ויילד בנפש האדם, גורמת לסיפורים להיות בני אלמוות. אופיו של האדם לא השתנה, ותיאורים שנכתבו במאה ה-19, נראים היום רלוונטיים מתמיד. זה אחד מסודותיו של אדם גדול, וסופר גדול.
לסיכום ספר נפלא, ומומלץ מכל הלב.

גם אני זוכרת את הספר מימי ילדותי המוקדמים (כתה ג' בערך). אכן, נראה תמים למראה, ילדותי משהו ואף קסום. אבל בסיפורים ישנה רגישות כה רבה ועצבות עד שנחרתו בלבי וזכורים לי עד היום. בעיקר זכורים לי הסיפור הפותח הנושא את שם הספר, סיפורה של האינפנטה הספרדית, בת הים הקטנה (שלמרות שהוא סיפור של אנדרסן זכה ככל הנראה לעיבוד נוגה ההולם את ויילד), ועוד סיפור על זיקוקי דינור אם איני טועה. ודאי אחזור לסיפורים מתי שהוא, אם כי אני מודה שבצד הקסם שיש בהם, קיימת בי גם קצת רתיעה בגלל שאני זוכרת עד כמה הסיפורים האלה נוגים.

"בימי חיי כאשר פעם בקרבי לב אנוש לא ידעתי דמעות מהן. הכל סביבי היה יפה כל כך. כולם כינוני הנסיך המאושר - ואכן מאושר הייתי....
... כך חייתי ואחרי מותי העמידו אותי במקום גבוה כל כך, ממנו אני רואה את הכיעור והסבל...
..לא אוכל אלא לבכות מרה על אף שליבי לב עופרת..."

קראתי את הספר הזה כילדה, ועדיין אני זוכרת כמה נגע בי, כמה ריגש אותי עד דמעות, ואיזה חותם השאיר בי עד עצם היום הזה. מסוג הסיפורים שלא שוכחים לעולם, ומלווים לאורך כל החיים...

כל ספריו של ויילד עוסקים בצביעות חברתית, באמצעות שנינות וחינניות, מביא לנו ויילד סיפורים נוגעים ללב עם עומק ותוכן שיכולים לעניין ולדבר לכל אדם.

ממליצה בחום הלב :-)

קובץ סיפורים נפלאים . איורים מקסימים .אגדות נצחיות.
יצירות מופת - מומלץ .

התרגום הקלאסי של הנסיך המאושר, שנכתב ברוחו השירית של וויילד, היה של יעקב אורלנד. אותו שווה לחפש.