הספר הזה הוא בהחלט הספר הטוב ביותר בסדרה. למרות שנותרתי אדישה בסופו כפי שהייתי בתחילתו, אין לי שום חרטות בקשר הקריאה. זה היה ספר טוב. אואן קולפר לקח את כל הדברים הטובים שאפיינו את הספרים שלו והשתמש בכולם בכל הדרכים הנכונות.
זה ספר ממש טוב.
ולמה בדיוק, אתם שואלים, הוא כל כך טוב?

תכינו את עצמכם לספויילרים.

1. סדר עלילתי.
במהלך הספרים תמיד הייתה לי בעיה עם הסדר של העלילה. היא תמיד נראתה... כאילו חסר לה אותו סדר, והעלילה הייתה מבולגנת מדי ומהירה מדי. הפעם נראה שהתזמון של אואן קולפר מושלם. למרות שזה מטבעו להכניס כמה בדיחות בזמן סכנת חיים כזו או אחרת, כל פרט הרגיש כאילו הוכנס בדיוק במקום, בדיוק בצורה הנכונה.

2. ארטמיס.
באופן כללי הוא הדמות האהובה עליי, ובאופן כללי אני נהנית לקרוא עליו, אבל הפעם, בגלל תסביך אטלנטיס, הוא הפך לדמות הרבה יותר... מגוונת. פיצול האישיות וההפרעה הטורדנית כפייתית הובילה אותנו לכל מיני מצבים שונים- קומיים, דרמטיים או מלאי אקשן כאחד. והדאגה של פולי והולי לארטמיס הייתה מאוד גלויה בספר בשם כך. היה טוב לראות את זה, והיה כיף לקרוא על זה.

3. האנטגוניסט בספר הזה, המטרה שלו.
קשה להאמין שאחרי כל הנבלים שהופיעו ונעלמו במהלך הספרים, הופיע אנטגוניסט עם רצון טהור לאהבה. אולי הפעולות שלו הביאו למוות והרס, אבל כל מה שהוא רצה היה לראות את אשתו צעירה ומאושרת. לא נקמה, לא שליטה בעם הפיות, רק... זה. רק לראות את אהובתו מאושרת.
קשה שלא לרחם עליו, גם ארטמיס הזכיר את זה לקראת סוף הספר.

"ההרפתקה הזאת הייתה שונה, הולי. בדרך כלל מישהו מנצח, ובסוף אנחנו במצב טוב יותר. אבל הפעם כל כך הרבה אנשים מתו, אנשים חפים מפשע, ואף אחד לא הרוויח מזה. והכל למען האהבה. אני אפילו לא מסוגל לראות בטרנבול את הנבל שבסיפור- כל מה שהוא רצה היה להחזיר לעצמו את אשתו."

4. הכתיבה. פיתוח הדמויות. ההתבגרות של הספר ושל ארטמיס כאחד, והשינוי בהתנהגות של הולי כלפיו וכלפי אחרים.
הסדרה הזאת השתנתה. הספר הזה שונה מקודמיו.
וארטמיס אמנם לא אותו גאון מרושע, אבל הוא התבגר מבחינה נפשית ופיזית ונפתח לדברים ומצבים חדשים. הוא נעשה פחות קר ויותר עוקצני (תכונה שאני מאוד מעריכה), ועכשיו שאר הדמויות נותנות לעצמן להיתמך בו ובמוח שלו במקרה הצורך (כנראה חוץ מטרבל, אבל זה בסדר. הוא היה שינוי מרענן).
פולי התחתן, ויש לו ילדים. אני לא יכולה להגיד שזה הפך אותו לאחראי או משהו, או ליותר סימפטי או מבין כלפי ארטמיס והולי וכמה מהדמויות האחרות, אבל ברור שאכפת לו. ברור שהוא רוצה לעזור וברור שהוא מנסה להיות חבר טוב.
והולי, למרות שגם בעבר היא לא ממש הקשיבה לפקודות, נראתה יותר עצמאית ויותר יצירתית. היא גם נעשתה הרבה יותר חברותית בהתחשב למה שקרה בספר הקודם, והיא נהפכה כל כך אכפתית וכל כך דואגת כלפי ארטמיס יחסית לספר הראשון. זה פשוט... יפה. זה יפה לקרוא על מערכת היחסים ביניהם. אני לא יכולה למצוא שום מילה אחרת.
הספר הזה יפה.

במובן מסוים הספר הזה היה כמו שאר הספרים: אותן דמויות, אותן בדיחות, ולמרות הרעיון העלילתי החדש הכל עדיין מהיר כפי שאפשר לצפות מאואן קולפר.
אבל במובן אחר הספר הזה טוב יותר. מהנה יותר. רציני יותר, בוגר יותר. פיתוח הדמויות, הבדיחות, הרעיון המדהים לעלילה, הרקע מאחורי כל דמות וכל מצב.
הספר הזה היה... מושלם, במובן מסוים.

מעל חודש שאני מנסה לגמור ספר. כלומר, להצליח לקרוא יותר מהכריכה, הפתיחה של הסופר והעמוד הראשון.
לפחות ארבעה ספרים נחלו כישלון מוחץ לגרור אותי מעבר לפרק הרביעי. למען האמת, התחלתי לאבד תקווה, בחיי. ערימת הספרים מהספרייה שמונחת ליד המיטה שלי הולכת ומתמעטת, ולצערי לא בגלל שסיימתי אותם, אלא בגלל שהתאריך שבו אני צריכה להחזיר אותם הוא הראשון ליולי, וזו כבר ההארכה של ההארכה. אחרי שהתייאשתי מהספר הכמעט אחרון שנותר לי על המדף, עברתי לתסביך אטלנטיס, או לפי הדרך שבה ראיתי אותו באותו הרגע- התקווה האחרונה.
ארטמיס פאול, סדרת ספרי פנטזיה טיפוסית שנמשכת כבר הרבה מעבר לטרילוגיה, והצליחה להגיע למימדיו של הארי פוטר, רק עם ספרים הרבה פחות כבדים כמובן, ובלי שובל הסרטים שמסתרך אחריה. לפחות בינתיים.
ניגשתי אל הספר הזה ברגשות מעורבים. ארטמיס פאול היא סדרה מרתקת, לפחות רוב הזמן, אבל הספר האחרון היה די מספק, והשביעי עלול לפתוח קצוות בלי לסגור אותם, או לסגור אותם בצורה בלתי מובנת בעליל, כפי שגיליתי שיקרה בספר השמיני (קוראי הסדרה, תעשו לעצמכם טובה ותחשבו פעמיים ושלוש פעמים לפני שאתם מחליטים לקרוא את השמיני), כי לפי ויקיפדיה-אמנם לא המקור האמין ביותר אבל זה מה יש- הסיפור לא נגמר בצורה הכי סימפטית. בלשון המעטה.
בכל מקרה, אם נדבר על הספר, אני מודה שהוא היה טוב.
ארטמיס פאול, הפושע הכבר לא-כל-כך-מרושע מתבגר, אבל החבילה שלו כללה לא רק להפוך לטינייג׳ר עצבני עם הורמונים משתוללים כמו כולם, אלא גם מנת שיגעון בצורת ׳תסביך אטלנטיס׳, שהיא בערך כמו הפרעה טורדנית כפייתית רק עם תוספת של פיצול אישיות.
בכל מקרה, הגאון שלנו עדיין מצליח להציל את העולם ממפקד רשע שמתברר בסופו של דבר כלא כל כך רשע, וגם מצליח להפוך ל, תאמינו או לא, נחמד. לפחות יותר מבדרך כלל.
ספר אחד לפני אחרון בסדרה שמתמקד בהתבגרות של ארטמיס (אני באמת מתחילה לחבב את הממזר הגאון). הדמויות עדיין שנונות ובנויות היטב, אבל הסיום היה כל כך... מקוטע, שאני מודה שהסתכלתי על הדף האחרון כמו מטומטמת, מנסה להבין לאן נעלם ההמשך. ואני מודה שהקשר הלא ממומש בין הולי לארטמיס די מורט עצבים. בכל מקרה, הוא שווה כל רגע (לא שהיו הרבה כאלה, בקושי שלוש מאות עמודים), וגם חילץ ממני לא מעט גיחוכים.
את השמיני לא בטוח שאקרא, אבל היי, לפחות כתבתי סוף סוף ביקורת.

-פיירי

נ.ב
ארטמיס בספר הזה חוגג יום הולדת 15. חגגתי את שלי ביום ראשון. איזה צירוף מקרים מעניין. חבל שלא ידעתי את זה אז.

הערה: הביקורת הזו היא על הסדרה כולה, לא רק על הספר השביעי

כשנפגשתי עם הסדרה לראשונה זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, ממש לא.
השאלתי אותו מהספרייה אחרי ששמעתי עליו פה ושם, בגלל שלא מצאתי ספרים אחרים אחרים לקרוא וקלטתי אותו על המדף.
קראתי את התקציר, הרעיון נשמע לי משונה. דמיינתי יערות קסומים, פיות עם כנפיים וכל הקלישאות שכולנו מכירים.
וואו, כמה שטעיתי.
לקחתי אותו בכל זאת, זה עדיף מאשר להישאר בלי ספרים בכלל.
קראתי אותו, הוא היה נחמד, אבל משהו הפריע לי, אני לא יודעת למה. הרגשתי מנותקת מהעלילה, הדמויות היו נחמדות אבל.....לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהן.
דירגתי אותו כטוב, כי בכל זאת, העלילה היתה שונה, מקורית ומלאה בהומור, ואת זה מאוד אהבתי.

את הספר השני קראתי גם, כשלא היה לי משהו אחר לקרוא.
זה היה בחופש הגדול, כבר גמרתי כל ספר אפשרי שהיה לי, ופניתי אליו כמוצא אחרון.
האם אי פעם סיימתם ספר בשלוש בלילה? אם אי פעם סגרתם ספר, נשמתם נשימה עמוקה ואמרתם לעצמכם 'וואו, זה מדהים'?
זה מה שקרה לי עם 'התקרית בקוטב הצפוני'
העלילה מותחת, הדמויות שנונות, והכתיבה כיפית ונפלאה ומתובלת בלא מעט הומור.

אתם בטח יכולים להבין לבד שאת הספר השלישי בסדרה לקחתי בלי להסס.
וזה השתפר מספר לספר, בספר החמישי הבנתי שהסדרה הזאת היא כבר מעל ומעבר לעוד 'סדרה נחמדה שקראתי פעם' ושהיא הרבה יותר מזה.
מדהים אותי איך אואן לקח דמות שכביכול אין אפשרות להתחבר אליה -גאון שעוסק בפשע ובגניבה בשביל להציל את הכבוד המשפחתי- והפך אותו לדמות כל כך כנה ואמיתית שאי אפשר לא לאהוב אותה. איך אפשר לקחת רעין כל כך משוחזר -אלפים, גמדים,טרולים ושדים- ולהפוך אותו למקורי ומופלא כל כך.
זו סדרה מדהימה. הדמויות כנות ואמיתיות, הן לא מוצגות כמושלמות ולהפך מזה - מאלץ' דיגאמס הוא גמד שגונב בשביל הכיף, פולי הוא גאון מחשבים מתנשא, באטלר הוא שומר ראש ענק והולי היא קצינה קשוחה -
אבל בכל זאת אי אפשר שלא להזדהות איתן ולהתחבר אליהן.
הכתיבה מדהימה, כמו שאמרתי, היא מתובלת בהמון הומור ומסופרת בגוף שלישי, שזו הבחירה הנכונה לספר הזה, וכמובן שומרת על מתח ולא משעממת אף פעם.
בעלילה יש הרבה אקשן ופעולה, ונדמה שלאואן פשוט לא נגמרים הרעיונות, ושכל רעיון יותר גאוני וטוב מקודמו.

זו פשוט סדרה מדהימה ומקורית. הספר הראשון אולי פחות טוב, אבל בגלל ספרי ההמשך האדירים אני לגמרי סולחת לאואן על זה.

ולסיכום, שני ציטוטים נבחרים מהספר השביעי

"אני חולק עלייך. ממש ברגע זה את מרעיפה הילה נפלאה, תכולה עם דולפינים קטנים."
הולי הידקה את אחיזתה בהגה "אני הולכת להקיא. הוא באמת אמר הרגע את המילה 'תכולה' ?"
"ודולפינים קטנים," אמר פולי

"אהה, זה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו," התערב פולי "כישורים לעיצוב בתי אופרה"

אין לי עוד מה לומר חוץ מ'תקראו'

נתחיל בזה שנורא התלהבתי כשלראשונה החזקתי את הספר ה7 בסדרה וכבר לא יכולתי להתאפק לקרוא אותו.

הספר כתוב בצורה טובה ומעניינת (ואפילו משעשעת למידי), והוא נקרא מהר. רק התחלתי לקרוא אותו כשכעבור כמה שעות כבר הייתי בעמודים האחרונים, ואפילו לא שמתי לב. אני אודה פה שהוא אכן לא דומה לספרים האחרים, בהם יש המון קטעי פעולה, עלילה שמסתבכת מרגע לרגע, יש מקום להיות לחוץ ביחד עם הגיבורים, והכל נפרם רק ממש לקראת הסוף. הספר הזה מרגיש ממש קליל לעומתם. החוטים נפרמים יחסית מהר, והקורא לא נשאר ללא ידע. הוא אפילו יודע יותר מהגיבורים עצמם, ולכן אין כל כך מקום ללחץ או להתרגשות מרובה.
אולי השינוי באווירה של הספר קשור לשינוי שחל בגיבור, ארטמיס פאול, ואולי לכך שההרפתקא הפעם אינה מאוד מסובכת, וההתמקדות הפעם היא יותר באישיותו החדשה של ארטימיס, הפושע הידוע לשמצה שכבר לא כל כך מרושע.

בזמן שקראתי את הספר הזה הכל הרגיש לי רגוע מידי, כאילו הסופר כבר מההתחלה ניסה לרמוז שהעלילה לא מסתבכת יותר מידי ושהכל מוביל לסוף טוב.
ואם כבר מדברים על סוף, אותי הוא לא סיפק. הרגיש כמו חבל קטוע שבורח לך מבין האצבעות ונעלם במעמקי הים, ואתה יודע שלעולם לא תוכל לראות את הקצה השני של החבל.

עם זאת, מאוד נהנתי לקרוא את הספר הזה, והיה נחמד להיזכר בדמות שליוותה אותי לאורך השנים. ארטמיס פאול הוא דמות שאפשר להעריץ גם הרבה אחרי שסיימת לקרוא את הספר.
הספר הזה הרגיש לי כמו סיומו של פרק בחיים (של ארטמיס כמובן), שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. במשך הקריאה הרגשתי שאני לאט לאט נפרדת מדמותו של ארטמיס, שכבר התבגרה וככל הנראה כבר לא יהיו לו יותר הרפתקאות כאלו מרשימות בחייו. למען האמת, כשקראתי את המילה האחרונה וסגרתי את הכריכה הרגשתי שחסר משהו, הסופר נותן לנו להשלים את הסיפור בעצמינו. נותן לנו להשתמש בדימיון.
הספר הזה הוא בשבילי כמו ספר פרידה מהדמות המדהימה שלמדתי להכיר לאורך השנים. אני חושבת שחשוב להזכיר כאן שהספר הראשון שהשאלתי בחיי מהספרייה היה הספר הראשון של ארטמיס פאול, ועכשיו אחרי שקראתי את הספר האחרון אני מרגישה חופשייה ללכת ולהמשיך לחקור את עולם הספרים יותר לעומק, מעבר לספרי פנטזיה והרפתקאות.
(בנוסף, אני חושבת שזה יהיה נורא לא נכון או מתאים להוציא עוד ספר בסדרה. אלא אם כן זה יהיה ספר ממש יוצא מן הכלל ויעלה בהרבה על כל קודמיו כמובן. (אבל אני מניחה שכבר לא יצאו עוד ספרים.))

יש לי כמה הערות קטנות לפני שאני מתחילה את הביקורת עצמה;
אני חיפשתי בסימנייה את שאר הספרים בסדרה, (קראתי את כולם אבל לא
היתה לי אפשרות לכתוב ביקורת!! (אהמ סימנייה איפה השאר?)
אבל אני מקווה שסימניה ישימו לב שאין להם במאגר את;
צופן הנצח
המזימה של אופאל
המושבה האבודה
פרדוקס הזמן
ארטמיס פאול- הרומן הגרפי (מילה מפגרת לקומיקס)
בסדר הזה.
---------
ההערה השנייה שלי היא שאני אף פעם, אבל אף פעם
לא מרשה לעצמי לקרוא את התקציר של איזשהו ספר
שהוא חלק מסדרה, במיוחד כשזה ארטמיס פאול, כי למרות הספר עצמו,
התקצירים נוראיים ודי מורידים לי את הציפיות.
אז רק עכשיו קראתי את התקציר, והבנתי שזאת היתה החלטה נכונה
לא לקרוא אותו, כי התקציר מפגר.
אבל הנה הביקורת על הספר עצמו: (הביקורת יכולה להכיל ספוילרים)
כבר במילים הראשונות היה אפשר לראות שזה יהיה שונה,
וכך היה.
ארטמיס בלי באטלר?
זה חידוש.
ארטמיס רוצה להציל את העולם?
עוד חידוש.
בפרדוקס הזמן, היה.... איך אוריון (תקראו תבינו) ניסח את זה?
רגע של תשוקה בין ארטמיס להולי, כך שהיה אפשר לצפות
שתהיה מבוכה ועצבנות מסויימת, עקב זה,
ארטמיס אכן היה עצבני אך לא בגלל זה.
הוא התחיל לפתח את תסביך אטלנטיס, שקולפר תיאר
בכזה דיוק, עד שהאמנתי שיש מחלה כזאת, (אפילו שאלתי את אמא שלי שלומדת רפואה אם יש כזאת מחלה-ואין)
הולי מבחינה בכך מיד, ובעזרת הטכנולוגיה המדהימה של הפיות, (גם אני רוצה קסדה כזאת!!)
היא מודיעה עם פולי, הקנטאור הגאון, ואולי היצור החי היחיד שמשתווה לארטמיס מבחינה שכלית,
במהלך הארועים (זה כל מה שתקבלו כי אני לא רוצה לספיילר יותר מדי)
הבאים, ארטמיס מתחשמל, מה שגורם לשלב השני בתסביך אטלנטיס להתקדם,
ומגלים שלארטמיס יש פיצול אישיות.
וואו, ממש אהבתי את החלק שהוא הוא ג׳נטלמן כזה, ג׳נטלמן הזוי יש לומר,
וזה ממש מצחיק איך הוא קורא לפולי, ׳הולך על ארבע נאה׳ או ׳קנטאור נכבד׳
ולהולי: ׳נסיכה׳, ׳עלמה נאווה׳ ועוד כאלה....
וגם שמחתי לראות שדיגמס חוזר לתמונה.
הרי איך היינו שורדים בלעדיו?
גם נסיכת אבן הירקן היתה נחוצה, הלא היא ג׳ולייט, אחותו של באטלר.
אני מתה על זה שקולפר מצליח לתאר את הספר כשסרט פעולה,
אני ממש יכולה לראות בעיני רוחי את ג׳ולייט מכסחת כמה זומבים. (תקראו תבינו)
בקיצור, ספר מומלץ מאוד לאוהבי מדע בדיוני, או לכל אחד, לצורך העניין.
קריאה מהנה.

וואו.
אני לא מאמין שעד עכשיו לא כתבתי על ארטמיס פאול שום ביקורת.
או שכן ואני לא זוכר.
מה שחשוב,
זה שפעם ראשונה לא אחפור,
רק אומר ששווה שווה שווההה לכם לקרוא את הסדרה המדהימה והמרתקת הזאת!
בין הסדרות שלא נמרחות,
שמעניינות כל פעם מחדש...
מחכה כבר לספר הבא, אם יתורגם..

וואו, איזה ספר יפה.
ארטמיס התבגר ומפתח את תסביך אטלנטיס, ולמרבה העצב אי אפשר לצאת מזה בקלות.
הצחיק אותי שהעלילה קרתה בערך יום אחד, אבל זה לא הרגיש ככה.
מחכה לשמיני, ושמעתי שיקרה בו משהו לא טוב.. מאכזב לדעת. מקווה שיהיה תשיעי.

פולי, ארטמיס, מאלץ׳, באטלר והולי- דמויות מדהימות :)

הספר הזה פשוט היה קצר מדי, והכל קרה מהר מדי. לא היה לי זמן להבין מה קורה, לפני שעוד משהו חשוב לעלילה קרה, ועוד משהוף ועוד משהו.
האויב הכי גדול של ארטמיס בספר הזה זה הוא עצמו, ואני לא יכולה להגיד שהוא עושה עבודה כזאת טובה במלחמה מולו. הולי עושה עבודה טובה יותר במלחמה מול ארטמיס רוב הספר הזה, ויש לה דברים הרבה יותר חשובים לדאוג לגביהם רוב הזמן.
הרגשתי כאילו אואן קולפר כתב את הספר הזה על רגל אחת. היו חסרים לי המון פרטים והסברים, והסוף היה מהיר מדי.
לא הספר האהוב עלי בסדרה, אבל אם אתם מעריצים, אתם תקראו אותו בכל מקרה.

זהו סיימתי. לצערי לקח לי הרבה זמן כי קראתי רק בהסעות לעבודה או בחזור.
ספר מאוד מותח ולאוהבי ארטמיס פאול פתאום רואים שינוי בדמות.
ארטמיס עומד להיות בן 15 וכתוצאה מאז שאופל קובוי נכנסה לגופה של אימו מספר ניצוצות נשארו בגופו וגורמים לו לחלות במחלה פסיכוטית שנקראת תסביך אטלנטיס.
פתאום ארטמיס רוצה להיות טוב. הוא מנסה למנוע את התחממות כדור הארץ והפשרת הקרחונים ומאמין שבעזרת בני עם הפיות הוא יצליח. אבל ברקע קורה דברים אחרים. מגלים שלג'וליוס יש אח שיושב בכלא. והוא מתוחכם מאוד, ומנסה להשיג קסם.
גם מתברר שבני עם הפיות עם הם נהיים פושעים נעלם להם הקסם כתוצאה מקללה עתיקה.
מה קורה לארטמיס עם התיסמנות ומה קורה עם הפרוייקט ואיך משפיע עליו כשהולי נאלצת להמם אותו.
כדאי מאוד ומאוד מומלץ חנו אוהבי ארטמיס פאול. מירה