יום אחד. מזמן, בארגז ספרים משומשים שעמד מחוץ לספריה מצאתי ספרון בלוי ללא עטיפה קדמית ושם ספר. למה לקחתי אותו? לא יודעת, אבל כשסיימתי לקרוא (שעה של אחה"צ חורפי מתחת לשמיכה) לצחוק ולהאנח בעונג ידעתי שאני רוצה עוד. מאז קראתי את כל ספריו של פראצ'ט שיצאו בעברית, כולם שנונים וחכמים ומצחיקים, כולם נפלאים בטירופם. חבר התווכח איתי פעם מי עדיף פראצ'ט או דאגלאס אדאמס, ששניהם הופכים את העולם על פיו ולא מהססים להמריא עם הדמיון עד קצה השמים. אינני מוכנה לעשות השוואות, יש בהם מן הדומה, (נו שניהם מן הזן האנגלי החביב עלי) אבל גם מן השונה, ופראצ'ט "מנצח" בתחום ההומור, הפרוע והאמפתי.(אני מעדיפה אצל דאגלס דווקא את סיפורי הבלש דירק ג'נטלי)
פראצ'ט שייך לאסכולה של סופרים אנגלים שדווקא חיו במאה ה-19 - מלואיס קרול ו"עליסה" ועד קנת גרהם ו"הרוח בערבי הנחל" שלו, וגם את אא מילן ו"פו הדב" אני מצרפת. כל הספרים האלה עוסקים בבלתי אפשרי כאילו הוא ממש אפשרי, ומשלבים מין הומור דק ושנון בסיפור המעשה.
לא יודעת אם כל חובב פנטזיה יאהב את פראצ'ט, אבל מי שאוהב אותו אוהב באופן טוטאלי. אפילו ספרים פחות מוצלחים כמו ספרו האחרון בעברית "מהומה רבה על לא דוור" עדיין שומר על ההומור המיוחד והעלילה הבלתי מתקבלת על הדעת שגורמים למתמכריו להזיל ריר ולשאוג.
תמיד כשאני קוראת ספר שהדמיון עושה בו מעשה כשפים אני מתקנאה בסופר שקיבל מתנה נהדרת כזאת. סר טרי פראצ'ט הגדול ניצל מתנה זו היטב.
יחי
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
