היום הייתי בחנות ספרים, סוף סוף.
היום למדתי לקח חשוב מאוד לחיים (אתם יכולים לקעקע את זה על כף הרגל, אם אתם רוצים להיות בטוחים שבחיים לא תשכחו את הלקח הממש חשוב הזה):
למרות העובדה שאני מסתדרת יותר טוב עם ספרים בכריכה קשה (הם שורדים יותר זמן. לא שאני מתעללת בספרים שלי (בכוונה), אבל הכריכה שלהם מסתלסלת בצורה מעצבנת כמו ספר שכבר קראו אותו יותר מדי. אני ממש לא אוהבת את זה) הם לא בהכרח -בדרך כלל לא- טובים. בטח שלא יותר מספרים בכריכה רכה.
שני הדברים שעשיתי היום לא קשורים זה לזה בשום צורה, אופן או פנים. רק רציתי לפתוח את הביקורת במשהו משמח. המון זמן לא קניתי ספר.
אה, גם קנו לי אוזניות. עכשיו אני רק צריכה לפתוח אותן ולשמוע מוזיקה מרגיעה בזמן הכתיבה.
אלוהומורה.
זה לא עבד. לא שציפיתי שזה יעבוד, כי כבר בדקתי את המסרגה הזו. אמשיך לנסוך. עוד על הסיפור כשהוא יתפתח.
אני לא מאמינה שאני כותבת ביקורת לספר הזה. זה כל כך משפיל. אבל זה לטובתכם. תעריכו את זה, בבקשה.
אולי אתם רוצים לדעת איך הספר הזה הגיע לידי, אם לא קניתי אותו. אולי גם לא. קומו לקחת קוביית שוקולד. תקוו שגמרתי לספר עד שתחזרו.
מישהו החזיר את הספר הזה לספריה. מישהי ראתה אותו בערימת ה-"להחזיר למדף". הוא נראה מטופש כל כך. הייתה לו כריכה קשה. מישהי החרימה (השאילה, כמו שהספרניות שלא מסוגלות לחשוב בזווית של יותר או פחות מ-90 מעלות מעדיפות לקרוא לזה. היי, הן אסרו על מישהי לדלג בספריה. כל אדם שחושב בזווית של יותר או פחות מ-90 מעלות (מומלץ 42 מעלות) מבין שזו דרך ההתקדמות המהירה ביותר לטווח קצר כדי לעקוף אנשים שהולכים לאט מדי ואז ללכת עוד יותר לאט לפניהם) את הספר הזה, כי היא אוהבת ספרים בכריכה קשה ("הארי פוטר"). מישהי דילגה הביתה (מחוץ לספריה. מישהי לא רוצה שירחיקו אותה מהספריה), שברה שתי כוסות, זייפה בסקסופון וחזרה אל זהותה הסודית, הבלגית המעופפת.
ממש קשה לפתוח את האריזה של האוזניות. אולי עם הציפורן?
הספר (אל תגרמו לי לכתוב את השם שלו, כי אני פשוט אבעט במישהו מרוב חוסר מקוריות, ואני לא נהנית לבעוט באנשים. אני חושבת שגם להם לא נעים שבועטים בהם. תהיו נחמדים) מספר על ילדה בשם ניקי מקסוול (רק אני חושבת על רוצח סדרתי כל פעם שאני קוראת את שם המשפחה שלה?), בת 14, החיים שלה, שבמהלך כל הספר היא מדגישה שהם בזבל ובריאנה אחותה הקטנה בת ה-6. איזה צירוף מקרים. גם אני בת 14 (עדיין. זה מתקרב), החיים שלי בסדר גמור עד מצוינים (להגדרתה של ניקי: בזבל) ויש לי אחות קטנה בת 6 (ועוד שתיים, אבל הן לא רלוונטיות. איזו מילה מצחיקה). בואו נערוך השוואה קטנה, כי אין לי כוח להשוואה גדולה: ניקי ובריאנה נגד הבלגית והבלגית הקטנה (היא בלגית והיא קטנה, לפני שתתוכחו ותגידו שזה ממש לא מקורי. השם הולם אותה)
א. ניקי מכריזה על עצמה כחנונית הגדולה ביותר של בית הספר שלה, ועל החברות הכי טובות שלה בתור מס' 2 ומס' 3 (איזו חברה טובה)
אני לא מכריזה על עצמי (אני יושבת בשקט ומבטיחה לענות "טובה" לבא שישאל מה אני מנגנת, כשהוא רואה אותי עם המזוודה של הסקסופון), אבל אני מודעת שאני לא מקובלת. אני לא חושבת שיש אצלנו מקובלים, אבל זה יכול לנבוע מכך שאני כל כך לא מקובלת שאני אפילו לא מודעת לקיומם (שאלה מעט פילוסופית: אם זה עובד ככה, איך אני יכולה להיעשות יותר מקובלת אם אני לא מודעת לכך שזה אפשרי? אשוב עם תשובות). חברות שלי הן חברות שלי, וגם עליהן אני לא מכריזה כלום, כי זה לא נחמד לדבר על אנשים מאחורי הגב.
ב. העט של ניקי מגוחך. אין לי עם מה להשוות את זה. אני כותבת במה שבא ליד. אבל לעולם לא בעט כזה. (וידוי מאוחר- נוסף ב-13.1.2014: כתבתי בעט דומה. ממש אהבתי אותו, כי הוא מסיח את דעתם של אלו שכותבים לידי ועוזר לי לפתור יותר מהר מהם את התרגילים. עט זה, ז"ל, הוא הדבר הכי קרוב לעט של ניקי שהחזקתי מאז כיתה ג', וגם אז רק כדי לזרוק לפח. הם לא דומים בכלום חוץ מזה שיש לשניהם קצה שקופץ בזמן הכתיבה, אבל מי יודע, אולי אתם חושבים שהעט האדיר ביותר שאי פעם פגשתי דומה לעט המכוער של ניקי מקסוול (אדיסון, כמובן. סטודנט לרפואה. חבל שהוא לא מתקשר אל ניקי.). עט, אני מתגעגעת אלייך. למה הרומן בינינו הסתיים לפני שהתחיל?)
ג. בהנחה שאני חנונית ממוצעת, ובהנחה שגם ניקי כזו, אם נשווה את כמות ה-"אומייגאד" שניקי כתבה בתוך מילה אחת בת 8 אותיות, לעומת כמות ה-"אומייגאד" שאני אי פשם הוצאתי מפי, נגלה שניקי משתמשת ב-100% יותר "אומייגאד" מחנונית ממוצעת (אני. למרות שאני לא ממוצעת). היא השתמשה במילה הזו כל עמוד. פעמיים. מה שהופך את זה לאחת לחצי עמוד, בעצם.
ד. נשוב להנחה שניקי חנונית. בואו נכניס אותה לתוך מצב מתוך חיי היומיום שלי, שקרה היום:
אני: "יש לי אוזניות. איזה יופי. נמאס לי לחלוק עם אחותי. "מאנה מאנה" עד אור הבוקר. היי, יש עליהן משולש עם קו מקביל לצלע אחת בפנים. סקרוטים פוצי תחת אדירים, זה משולש שמציג את משפט תאלס מורחב (אין לי עוד תקווה. "הוא בא משום מקום והוא הלך לשום מקום..." מחשבה ראשונה: "העתקו היה שווה ל-0&"). אוכל לרמות בעזרת האוזניות במבחן הבא. לא, אני ממילא מכירה את כל החומר בע"פ, והמורה תעלה עלי בגלל המבט האשם שלי. "מאנה מאנה" עד אור הבוקר. או עד 20:00. אני צריכה לישון כדי להיות רעננה מחר לקראת יום לימודים חדש&" (זו לא -ואני חוזרת, לא- הייתה הגזמה. זה באמת מה שעבר לי בראש)
ניקי: "אומייגאד, יש לי אוזניות חדשות. מקנזי (העררה שלי: מה זה השם הזה? סופרים צריכים ללמוד לאזן את היצירתיות שלהם בנוגע לשמות) מה-זה תקנא. אבל הן לא מותג :( (היא באמת כתבה סמיילים ביומן שלה. את אמורה להביע רגשות בעזרת מילים, לא בעזרת סמיילים. פה זה לא הוואטס-אפ הכיתתי) אמא קנתה רק לבריאנה המון בגדים ופיצה. אני לא יכולה לחכות עד שקלואי וזואי (עוד פעם, שמות. זה פשוט פתטי. כמו הספר הזה) ישמעו. איו, מה זה הדוגמא המכוערת הזו? אמא צריכה לקנות לי חדשות. החיים שלי בזבל."
(לא, האריזה עוד לא נפתחה. אולי בעזרת כפית...?)
ה. השוואה אחרונה, כי נראה לי שהבנתם את הפואנטה. בריאנה נגד הבלגית הקטנה: בריאנה היא פשוט תינוקת. אין לי מושג למה הסופרת החליטה שהיא בת 6. נניח שהבלגית הקטנה בוגרת לגילה. ניקח את הבלגית הפצפונת. היא מתנהגת טוב יותר ובצורה יותר בוגרת מבריאנה. והבלגית הפצפונת עוד לא בת 3. היא אינטיליגנטית להפליא (ואני משוחדת באותה המידה שהיא אינטיליגנטית), יפהפיה, מצחיקה ומניפולטיבית. בריאנה פשוט משוגעת. במובן הרע של המילה. היא צדה חדי קרן תינוקות. הבלגית הקטנה יוצאת להאכיל אותם בעוגת שמרים ותלתני ארבע עלים. לבריאנה יש חברה בשם גברת עטילדה שהיא מציירת לעצמה על היד. לבלגית הקטנה יש ארבעה ילדים דמיוניים, כבר מגיל שנתיים וחצי, (בשמות שלא אפרט כדי לכבד את פרטיותה של הבלגית הקטנה). היא מודעת לחלוטין שהם דמיוניים (לעומת בריאנה, שבטוחה שגברת עטילדה היא אדם משל עצמו שצריך אוכל אמיתי), והיא מבלה את זמנה הפנוי בלשחק איתם או להשכיב אותם לישון. מה בריאנה עושה בזמנה הפנוי? קופצת על החבר של ניקי וטוענת שיש לו כינים. הבלגית הקטנה לא עושה את זה כי היא חכמה ואהובה. אבל בעיקר כי אין לי חבר שהיא יכולה להתקיף. כמובן שיש את אדמונד, אבל לא נראה לי שמישהו חוץ ממני מודע לקיומו.
אולי הבנתם שניקי טוענת שהיא חנונית, אבל היא לא (כי חנונים זה מגניב. כמו פרפים וסריגה. פתאום כולם כאלה. לפחות בכיתה שלי. אני הייתי כזו קודם&). למען האמת, היא יותר פקאצה-סנובית-מישהי-שבא-לי-לבעוט-בה-עכשיו-ואני-איהנה מהבנות שראיתי בקניון בראשון (בלי להעליב את הבנות מהקניון בראשון. מה עשיתי בקניון? ועוד בראשון? אולי אספר על זה בביקורת הבאה. או בזו שאחריה. אולי לעולם לא. אשאיר אתכם במתח בלתי נסבל)
האוזניות עדיין לא נפתחו.
אוזניות מזוגזגות עם משפט תאלס מורחב עליהן. רק שכן אמרתי מזוגזגות (הו, טוד. אני מתגעגעת אליך).
הספר עצמו ממש לא אמין. כמו סרט אמריקאי גרוע. לא, אפילו לא זה. כמו סרט גרוע. דוגמא (או אפילו דוגמאות, אם אזכר):
הן משחקות כדורסל בשיעור ספורט, וניקי רוצה לכתוב, והכדורסל פוגע בה, אז היא זורקת אותו מעבר לכתף וקולעת לסל. מניסיון, זה בחיים:
א. לא לא כואב
ב. לא קורה. אין מספיק כוח ביד אחת כדי לקלוע סל אחד בלי להביט ועוד קליעה לאחור. בטח שלא רגע אחרי שפגע בך כדור. אני בקושי מצליחה בשתי ידיים, חצי מטר מהסל ועם קפיצה.
נוסף ב-13.1.2014: ניסיתי בשיעור ספורט. אני אפילו לא מצליחה לעבור לעצמי את הכתף בזריקה עם יד אחת. כן, גיליתי את זה בדרך הכואבת.
החיים של ניקי בזבל. נחשו מי גרמה לזה?
אם עניתם בריאנה, טעיתם.
אם עניתם אחותה, צדקתם.
כל האירועים שם פשוט... אין סיכוי שהם יקרו במציאות. שוב, זה כמו סרט גרוע במיוחד. (היא צועקת "החיים שלי בזבל" ומועדת על פח אפשה, מחליקה בתוך הזבל, מול כל הקפיטריה, מצלמים אותה שרה את הימנון הפיצרייה בפיצרייה אחת ומעלים את זה ליוטיוב, אוסרים עליה להשתתף בתחרות הכשרונות כי היא שינתה את השם מאז שנרשמה, בלי אפילו לתת לה להסביר. ואלו הדוגמאות שסביר שיקרו למישהו בחיים האמיתיים, לחוד. אין סיכוי שזה יקרה לניקי. שום. סיכוי. מזוגזג).
הספר צפוי לגמרי. בגלל זה אפילו לא טרחתי להזהיר מפני ספויילרים. ניבאתי את הכל, עד הפרט האחרון. מסתבר שזה השלישי בסדרה, ובשניים הקודמים קרה בדיוק אותו הדבר.
נקודת השיא של הספר קורה ביום ההולדת שלי. זה גורם לי להרגיש... מושפלת. כאילו שהתאריך פחות מיוחד. שכל אחד יכול להשתמש בו. אני יודעת שהוא עגול ויפה וכולם רוצים אותו, אבל הוא שלי. (היה כאן איום. אני מקווה שלא סמוי מדי, כי אני חוששת שתפספסו אותו). ובגלל הימים, יצא שזה יוצא בדיוק על יום ההולדת שלי השנה. מישהו רוצה לעצבן אותי מאוד. חסר לסופרת שאני אפגוש אותה.
נזכרתי במשהו נוסף. ניקי כתבה שיר על החבר שלה. יש שם את השורה המקורית להפליא הבאה:
"האם העור שלו מנצנץ בעור השמש?"
קשרו את השורה לספר ממנה נלקח הרעיון (רמז: דמדומים). כמה לא מקוריים אפשר להיות? אני אפילו לא אתחיל עם חוסר המקוריות של השם, כי כבר ציינתי את זה (למרות שלא מזיק לציין שוב)
שלא תעזו לקרוא את הספר הזה. אני מזהירה אתכם. אל תטעו כמו דודה בלגית. אם כן, אני אגרום לבלגית הקטנה לחשוב שאתם חבר שלי, והיא תכניס אתכם להסגר בגלל כינים דמיוניות. אף אחד לא רוצה את זה. פשוט אל.
(בטח שכחתי עוד משהו. אני מתנצלת. צי שנזכר במשהו שפוספס, מתבקש לומר לי. אני אכניס את זה פנימה. הבלגית הקטנה תכניס אתכם להסגר באותה ההזדמנות, אבל זה שווה את זה, לא?
בהחלט לא. עדיף שתשתקו ואל תתנו לי לדעת שקראתם את הזוועה הזו.)
לסיום, נחזור על הלקח שלמדנו היום (נוסף ב-13.1.2014: אני מניחה שלא הבנתם את הבדיחה. ידעתי שהומור בלגי לא יעבוד בביקורת ישראלית):
למרות שספרים עם כריכה קשה מחזיקים מעמד יותר זמן, הם לא בהכרח שווים את הזמן שהם ישרדו. לפעמים עדיף להשמיד אותם. ואת האידיוט שהחליט להוציא את זה לאור.
"לא כל הזהב יש לו זוהר" (כן, מישהי מצאה את שר הטבעות שלה (מאחורי קלטות הווידיאו, תודה ששאלתם). מישהי יכולה לחזור להרים משקולות)
אומייגאד. הצלחתי לפתוח את האוזניות (מהצד השני, שבו פשוט צריך לקלף מדבקה ולהוציא את הלשונית). האומייגאד היה מחווה לניקי. המחווה האחרונה שלי לניקי, היו בטוחים.
הואו נחנוך את האוזניות ביחד.
"אל תתחרט על כלום. עד שמאוחר מדי. אז, התחרט על הכל."
