מעל מערכת היחסים שלי (המעורערת למדי) עם בעלי החיים מרחף זכרון אחד:
"את פוחדת מכלבים?" שואלת חברה שלי "לא!" אני עונה בבטחון עצמי מלא "בכלל לא?" "בכלל- בכלל" .

הייתי אז בת אחת עשרה, בערך, וגרתי בתל אביב כבר למעלה משנה. תל אביב, כידוע , היא חור הניקוז של כל ההולכים על ארבע במדינה ויעידו על כך מדרכותיה הזרועות מוקשים למיניהם.
ובתור תושבת ותיקה של העיר האמנתי ,כמובן, שאני כבר יודעת הכול על כלבים. בטח שלא מפחדת מהם!

"גם מכלבים ענקיים את לא מפחדת?" המשיכה חברתי לחקור. אלא שאני לא הספקתי לענות לה כיון שבאותו הרגע ממש פרץ כלב ענק בנביחות זועמות מאחורי גבי, ואני, למרבה הכלימה, נסתי על נפשי בפחדנות ראויה לציון.

בזמן שעבר מאז הספקתי לפגוש כלבים למכביר: חלפתי ליד רבים, ליטפתי אחדים, אפילו נתתי לכמה לקפוץ עלי! והיום, שבע שנים אחרי, אני יכולה לומר בביטחון מלא (והפעם עם כיסוי) שאני לא פוחדת מכלבים.
ואם תשאלו אותי - זה מה שאענה. אבל אוסיף, בחשש קל, ש"אם כלב ינבח לי מאחורי הגב אולי הוא בכל זאת יבהיל אותי".

רק ליתר בטחון.


גם ג'יימס הריוט לא מפחד מכלבים, או מחיות בית אחרות. להפך: רב זמנו עובר עליו בחוות יורקשייר, שם הוא עוסק בריפוי בעלי חיים סובלים.
את חוויותיו מעבודתו כווטרינר כפרי הוא פורש בחמישה ספרים (4 בסדרה הזו ואחד נוסף בתרגום שונה) משעשעים, רגישים, ומלאי אהבת אדם וחיה כאחד. הספר הראשון "כל היצורים גדולים כקטנים" נפתח בבואו לדארובי, עיירה קטנה ואנגלית מאוד, שם התקבל לעבודה במרפאת החיות המקומית. הריוט מתאר בספרו את שלל הטיפוסים הססגוניים שמאכלסים את העיירה וסביבותיה: החל באיכרי יורקשייר הקשוחים והמיומנים וכלה במרת פומפרי, הישישה העשירה, שלוקחת את הכלב שלה קצת יותר מדי ברצינות. גם זיגפריד, המעסיק האקסצנטרי והמבריק (אך טוב הלב) ואחיו טריסטאן הסטודנט חסר הדאגות תופסים בספר מקום של כבוד. והחיות, כמובן, החיות.
ג'יימס הריוט (פסבדונים של הווטרינר אלפרד וויט) הוא מספר אמן: הוא יודע איך לפתוח את סיפוריו בצורה שתמשוך את הקוראים וכיצד לקשור את הקצוות בסיומו של כל פרק- גם כזה שמגולל יותר ממקרה אחד. הכתיבה יפה וזורמת והדמויות רבגוניות ומרתקות.
הספר תורגם בשנות השמונים ואף שהקריאה זורמת, והסגנון איננו ארכאי, הספר מנוקד במיני ביטויים וצירופים מהנים שכבר לא מוצאים היום.

התוצאה היא אסופת סיפורים כיפית, מקסימה, מצחיקה ונוגעת ללב.


את הביקורת על הספר אני כותבת במסגרת ניסיון- אתם יכולים לקרוא לזה פרויקט קטן- להעלות ביקורות לספרים יפים שלא זכו למספיק התייחסות פה באתר (עד עכשיו כתבתי במסגרת זו ביקורות לסהר אביב ולידידתי פליקה), אלו ספרים איכותיים שאהבתי מאוד, ואני רוצה שעוד אנשים יהנו מהם.
גם על ספר הזה או על שאר הספרים בסדרה כמעט ואין חוות דעת באתר (מלבד הסקירה הנהדרת של yaelhar ) ולכן טרחתי וחיברתי לו ביקורת ואפילו פרגנתי לו חמישה כוכבים ( שמגיעים לו בצדק, האמת). ואם עדיין לא הבנתם את הרמז: לכו לקרוא.

אי שם, בבית לא קטן אחד, גדלה ילדה. כשמלאו לילדה שבע שנים תפסו בה האנשים שבטחה בהם ואחזו בכפות רגליה הקטנות. הם כופפו את אצבעות רגליה עד שנשברו, ואז קשרו אותן במצבן המעוות. הילדה בכתה וצרחה אל אמה אך דבר לא עזר. כי היא, למעשה, היתה זו אשר פקחה על התהליך כולו.

לא מדובר כאן בעוד מקרה ללשכת הרווחה, אלא בתהליך שעברה כמעט כל נערה בסין במשך מאות ואולי אף אלפי שנים.

רגליהן הכרוכות של נשות סין כונו חבצלות הזהב והן סמלו יופי כמעט שמימי בסין העתיקה, ופיגור וחוסר קדמה בסין החדשה. נוכחותן נשזרת כחוט עדין וחמקמק ברומן כולו, והיחס אליהן משמש מראה להלך הרוח בסין המתפתחת, המשוסעת והמשתנה.

בראשיתו של הספר סהר אביב היא ילד צעירה, וחבצלות הזהב שלה עדיין מכאיבות לה מפעם לפעם. רק שנתיים קודם לכן שברו וכרכו את רגליה ולמחאותיה השיבו ש:"אחרת מי יתחתן איתך?" (מסתבר שגם בסין יש דודות פולניות...). ואכן, בסין של סוף המאה התשע עשרה נערה בעלת רגליים גדולות היא עדיין מחזה נדיר, ואין סיכוי שימצא חתן לכזו בריה משונה.

אולם גם סין השמרנית משתנה אט אט. דודה של סהר אביב חוזר מלימודיו באמריקה ותופס את מקומו כאב המשפחה. הוא מלמד את סהר אביב קריאה ושפות, אחר כך גם משדך אותה לידידו המתקדם. ואחרי שסהר אביב מתאלמנת היא כבר אינה מוכנה, מתוך נאמנות להשקפתו של בעלה האהוב, לקשור את רגליה של ביתם.

בילדותה מהוות רגליה הגדולות של הבת, ברקת פז, מקור ללעג והשמצות, אך יחד עם היפתחותה של סין למערב הולכים ומתרופפים המנהגים הישנים ורגלים גדולות כבר אינן מחזה נדיר כל כך.
שיאו של השינוי הוא בהצהרתם של צעירי סין כי לא יישאו אישה שרגליה כרוכות.

והארץ הגדולה טרם מוצאת שלווה. שינויים מוסיפים ובאים, והיא יודעת תהפוכות ומלחמות לרוב. ברקת פז שבנעוריה מצאה את יעודה במיסיון, מצטרפת כסטודנטית לתנועה הקומוניסטית ומקדישה לה את כל כולה. היא מתעלמת ממחויבויותיה למשפחה ומותירה את בנה תחת השגחתה של אמה תוך התעלמות מצערה ומחבצלות הזהב הכואבות שלה.

המהפכה הקומוניסטית גוברת על סין, וברקת פז תופסת עמדת מפתח בהנהגה החדשה. אך גם כשנראה לסהר אביב שדבר כבר לא יטריד אותה מלבד צחוקם של ילדי הרחוב לכפות רגליה הזעירות והמשונות, הגורל שוב מוכיח לה את הפכפכותו והמפלגה מסבה לבת, הפעילה הנאמנה, אכזבה אכזרית.


הספר 'סהר אביב' הוא, כפי שנכתב בכריכתו האחורית, רומן נדיר ביופיו. הוא מספר בשפה עשירה אך עדינה את סיפור חייה של סהר אביב, אישה סינית אמיצה בתקופה רבת תהפוכות, הנקרעת בין המסורת לקדמה, בין המשפחה לעולם שבחוץ ובין האהבה לחובה.
הרומן מספר גם את סיפורה של סין אשר הייתה במשך אלפי שנים ה'ממלכה המרכזית' -אי של תרבות וחכמה ומקבלת מעמד של מדינה נחשלת ועניה, תלויה בחסדי המערב. ואת סיפורם של תושביה, המנסים לשרוד בתקופות הרעב, המרדים והמלחמות אשר עוברות על ארצם האהובה.

משום מה נראה לי שהספר קצת נשכח בשנים האחרונות,- עד שאימא שלי נזכרה בו והמליצה לי עליו (הוא היה ידוע מאוד בשעתו) לא שמעתי את שמו, ויש עליו רק ביקורת אחת קצרה באתר. חבל, כי הוא ספר מרתק ומהנה, שיכול לקלוע לטעמם של רבים.
מומלץ מאוד!

מה מרתק יותר מטרקלינים מלאים בג'נטלמנים תככנים וליידי'ס גנדרניות, כפרים מאוכלסים בזקנות רכלניות ונשלטים ביד רמה על ידי כמרים צייקנים, או אפילו סתם חדר הסבה בלונדון בו מעשנים אדונים עייפים, חנוטים בחליפותיהם המעומלנות, את מקטרת-יומם?
כן כן, ספרות אנגלית היא לגמרי כוס התה שלי [-פייבוריט (הבהרה עבור הלא- אנגלופילים מביננו)], עם עדיפות ברורה לתקופה הויקטוריאנית ונספחיה ולסגנון בריטי, מאופק ומעט איטי, עם נטיפי הומור מעודן ויבש, בריטי גם הוא.
וזאת הסיבה שבעטיה השאלתי מהספרייה את הספר 'ארתור וג'ורג''.
ג'ורג' אידלג'י הוא התגלמות הקריקטורה הבריטית: בנו ישר הדרך של כומר של קהילה כפרית קטנה ושמרנית, למדן, כבד ראש, מעריץ מושבע של החוק ומערכת המשפט האנגלית, קצר רואי וחסר כל הבנה חברתית. לו היתה תחרות על הדמות הדיקנסית ביותר, היה ג'ורג' יכול לזכות בה בקלות. אלא שיש פרט קטן אחד שעלול להפריע: הוא 'אוריינטלי', חצי הודי. אופס.
אלא שג'ורג' רואה את עצמו כבריטי אמיתי. הוא נתין נאמן של המלכה ויקטוריה, שומר חוק (או ליתר דיוק פריק של החוק) ושומר החוק: ג'ורג' הוא עורך דין מן המניין. אולם כל זה לא עוזר לו כאשר מכתבי הטרדה מופיעים על סף דלתו. הוא פונה למשטרה, כמובן, אך המפקח האזורי הגזעני לא מראה שום רצון לעזור ורק רומז לו שהוא החשוד העיקרי בפרשת ההטרדות. ג'ורג' עדיין לא מאבד את אמונו בחוק. ההטרדות נפסקות אך חוזרות לאחר שנים יחד עם מקרי התעללויות בבעלי חיים שמופיעים לפתע בכפר, ושוב ג'ורג' הוא החשוד העיקרי. הוא נשפט ומואשם כנגד כל הגיון ומבלה שנים בבתי כלא ושונים, ועדיין משלים עם גורלו ולא כופר בחוק ובצדק הבריטיים. הוא חושב שנעשתה טעות אנוש. הוא מסרב להכיר בגזענות, בדעות הקדומות, ובעיוות הדין. רק כאשר הוא מגלה שגם לאחר ריצוי עונשו לא יוכל לשוב ולעסוק במקצועו, הוא מתחיל להלחם.
בצר לו הוא פונה לארתור, קונן דויל, מפורסם בעל תדמית אבירית שמתגלה כרכרוכי למדי, קצת אגואיסט, ובאופן כללי- ממש לא האביר המושלם. ארתור נרתם לעזרתו ומתחיל לשחק בשרלוק.
כאן יצפו הקוראים לחברות אמיצה שתקשר בין שני האנשים ששניהם התגלמות האנגלי הטיפוסי, אך בכל זאת שונים כל כך, ולסיפור בלשי נוסח שרלוק הולמס... אז זהו, שלא.
ארתור מעוניין לעזור לג'ורג', אך לאו דווקא מהסיבות הנכונות, ובוודאי שאינו מוכן להקשיב באמת לאיש ולרצונותיו. והתעלומה? (זהירות, ספוילר) ארתור אפילו לא מצליח לפתור אותה עד הסוף.
אז מה כן יש בספר? תיאור יפה ומרתק על חייהם של שני אישים מעניינים בתקופה מעניינת ובמצבים מעניינים, ושל הצמתים בהם חייהם מתנגשים. הספר עוקב אחר ארתור וג'ורג' לסרוגין, החל משחר ילדותם ועד למותו של הראשון. ואם תשאלו אותי, סיפורו של ג'ורג' היבשושי והמופנם היה מעניין בהרבה מסיפורו של ארתור הסלב.
ולסיכום:
דמויות: 9 מתוך 10
עלילה: 7 מתוך 10
כתיבה: 8 מתוך 10
נקיות (עבור הדתיים שביננו): 8 מתוך 10 (הספר נקי ברובו הגדול, מלבד קטע לא גדול אחד)
הערת שוליים: חבל שנכתב רק בסוף הספר כי כל המכתבים והידיעות העיתונאיות שמופיעים בספר אותנטיים לחלוטין. לו היו מציינים זאת בפתיחת הספר, היה הדבר יכול להוסיף לחוויית הקריאה.

אינני יודעת מתי ומאין מצא הספר את דרכו אל הבית שלנו, אולם הוא שכב על מדף הספרים שלנו שנים ארוכות, מאז הייתי קטנה ממש.
עבור ילדה קטנה, לא נראתה הכריכה מזמינה במיוחד, הנושא לא מספיק מרגש, ופרק הפתיחה איטי למדי. וכך הנחתי לו להעלות אבק זמן רב, וחבל. כי כשאזרתי סוף-סוף מספיק סבלנות וקראתי לראשונה את הספר,- נשבתי בקסמיו.
"ידידתי פליקה" הוא סיפור על אהבתו של ילד לסוסה, על אילוף, על קבלה של ילד כפי שהוא חרף פגמיו ועל יחסי משפחה. אך בראש ובראשונה זהו סיפור על התבגרות.
בתחילת הספר אנו פוגשים את קן שחוזר בחופשת הקיץ מן הפנימייה אל ביתו בחוות הסוסים שבואיומינג. קן הוא נער שלומיאל ולא יוצלח. הוא מאכזב את אביו, טיפוס מעשי ונוקשה, שוב ושוב: קורע ומאבד ציוד יקר של החווה, מתרשל במשימותיו, מתנהג בצורה רכרוכית וחולם במקום לעבוד . וזה עוד מבלי שנדבר על ציוניו בביה"ס, שלא מתירים לו אפילו לעלות כיתה. גם את אמו הוא מדאיג, ואחיו הגדול והמוצלח משמש תזכורת תמידית לכישלונותיו. האכזבות שהוא מסב לסובבים אותו לא נעלמות מעיניו של קן, שכבר רגיל להיכשל בכל דבר, אך במקום להתמודד הוא מעדיף לשקוע בעולמות הדמיוניים שבנה לעצמו ולחלום בהקיץ.
נל, אמו של קן, רוצה להוציא את קן ממעגל הכישלונות שלו ומשכנעת את אביו להעניק לו סייח. היא מקווה שהאחריות וההצלחה לראשונה בחייו יבגרו את קן ויעלו את המורל השפוף שלו. אך במקום לנהוג כנער נבון ולבחור סייח מוצלח וקל לאילוף, קן מתאהב בפליקה, בתה הפראית אך המהירה והיפהפייה של רוקט הסוסה המופרעת, אשר רגילה לברוח מהמכלאות דרך פרצות בתיל שפוערת אימה במנוסתה. כמובן שבוב האב אינו מרוצה מכך אך בגלל הבטחתו לבנו הוא משלים בלית ברירה עם הבחירה ומורה לצוות החווה לתפוס עבור קן את הסייחה הסוררת. הקשיים שקן עובר עד שהוא זוכה באמונה ואהבתה של פליקה הפראית והנבונה והקשרים שהוא קושר עמה מבגרות את הנער ובמשך הקיץ לומד קן להתמודד עם עובדות, לחיות את המציאות ולהאמין בעצמו.

מאז אותה פעם ראשונה קראתי את הספר פעמים רבות ונהנתי מכתיבתה הרגישה והיפה של הסופרת, מרי אוהרה, בה היא מתארת את החיים הקשים בחווה מבודדת אי שם במערב ארצות הברית ואת הקשרים העדינים המחברים בין תושביה האנושיים והסוסיים כאחד. היא מספרת על היחסים הנרקמים בין ילד לסייחה, אך גם בין הילד לאביו ולעולם שסביבו ושוזרת בספר עובדת ותובנות על בעלי חיים ועל החיים בכללם.

הערת שוליים: הספר אומנם מנוקד, אך להערכתי הוא אינו מתאים לילדים צעירים מדי. מבוגרים, לעומת זאת, יכולים להנות מאוד מהספר על אף שאינם קהל היעד הטבעי שלו.