ביקורת ספרותית על אוגרים סיביריים מאת תומר גרוסברגר
ספר טוב

---

פעם היה לנו אוגר סיבירי בבית. אמרו לנו שמאוד עוזר לילדים אם יש להם חיית מחמד, ואוגר היה נראה חיה פרוותית ומלטפת, ודורשת מינימום התעסקות. אוגר סיבירי, נאמר לנו, נוח לטיפול, ואינו מדיף ריח רע, ולכן מתאים לגידול בבית. אז קנינו אוגר לילד, והוא קרא לו שמעון. ואז גילינו שזו למעשה נקבה. אוגרת. הדברים לא כל כך ברורים אצל אוגרים, מסתבר, וזיהוי המין לא חד וחלק כמו אצל, נניח, כלבים. שמעון האוגרת חייתה אצלנו כמה חודשים, ואז הגיע סופה. הילד הוציא אותה לטיול בחוץ, והיא נשמטה לו מהיד ונעלמה בין השיחים, ומאז נעלמו עקבותיה. כנראה שאחד מחתולי הרחוב הרג אותה. או שהיא נדרסה. אוגרים, מסתבר, לא מאוד מתאימים לילדים שרוצים בעל חיים שאפשר לטייל איתם בחוץ. בכל זאת קנינו אוגר נוסף, והפעם ביררנו שהוא זכר לפני שקראנו לו גנדלף. בוקר אחד הילדה התעוררה וגילתה שהוא נחנק בלילה, בין הסורגים של הכלוב שלו. לא נעים. כך נגמר לו הרומן שלנו עם אוגרים סיביריים. עכשיו יש לנו חתולה.

דובי הוא בחור קצת מוזר, וגם לו יש סיפור עם אוגר סיבירי. חוץ מזה הוא גר בחיפה, בדירת ילדותו אליה עבר אחרי שהתחתן, ובה נשאר אחרי שהתגרש. יש לו חנות לצרכי צילום שאותה הוא שוכר מדוד שלו, יש לו הורים, מכרים בבית הקפה הסמוך לחנות שלו, וקשר טוב למדי עם גרושתו, ועם הזקן שבעבר התגורר בדירה שלו. ויש לו חבר לעט, אליו הוא כותב מכתבים בכתב יד, מוסיף ציורים, ושולח, בלי לצפות לתגובה. סתם כדי לשלוח.

דורי הוא בחור שאנחנו לא יודעים עליו הרבה, חוץ מזה שהוא מגמגם, שהוא הוציא ספר בהוצאה עצמית, ושהוא חי על תמלוגי הספר,
משוטט בהודו, מנסה ללא הצלחה לכתוב את הספר הבא שלו, ומקבל מכתבים מדובי. עד שהוא מפסיק לקבל אותם, ואז הוא מתחיל לדאוג. והדאגה הזאת היא עיקר הספר. או שלא. לא בטוח. למעשה עד עכשיו אני לא בטוחה על מה הספר בכלל.

וזהו. זה הספר. לא רומן מכתבים, תודה לאל, אלא סתם ספר קטן. כמו הגיבורים שלו הוא תמהוני קצת, תלוש קצת, ומוזר הרבה, וכמותם הוא גם מרתק. אני לא בטוחה אם להמליץ עליו, וגם לא בטוח שמגיע לו את מלוא ארבעת הכוכבים. אולי שלוש נקודה תשעים כזה. אבל הוא נעים ולא יומרני, זרוע בעשרות פניני מחשבה נחמדות, וכתוב היטב. אז למה לנטור לו רק בגלל שהוא קצת מוזר?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אוגרים סיביריים