ובינתיים - מן הנעשה בפולניה:
"היא נראתה לו אדם שלו חם, רחוקה שנות אור מנשים שאיתן היה לו עסק לאחרונה: עם כוסים מגולחים למשעי וחובבות גניחות וולגריות וזיונים פראיים בנעלי סטילטו" (עמ' 119).
"הוא לא חיכה להדרן, זרק על קלרה את המעיל שלו ומשך אותה לדירתו...כמו שלל למאורה. היה לה ריח של זיעה, של בירה ושל סיגריות וכל מכמני גופה היו חמימים, לחים ומלוחים" (עמ' 150).
"אף שמעולם לא חשב על הבוסית האימהית שלו במונחים של סקס, פתאום ראה אותה רוכבת עליו בסערה, השדיים מתעופפים לכל עבר ומנתרים" (עמ' 171).
מה זה..???!!!???
איפה המיתוס המוצק כל כך כמו מיתוס הבריאה על הישיבה לבד בחושך? איפה הרגליים הקרושות? איפה החמיצות וחוסר החיים?
מתברר שמדובר בתרמית הרוקנרול הגדולה בהיסטוריה.
האמת (הערומה) היא שהפולניות והפולנים מרכיבים עם של דפקנים, תקתקנים, נועצים, לא מחמיצים, תוקעים ומשקיעים. פשוט (כמעט) לא מעניין אותם שום דבר אחר.
אבל מעל הווגינליה הבכחנלית הזו מרחף תמיד הדמון הקבוע של הפולנים - היהודי.
וכבר מאות שנים הם מנסים את הככככלללל עליו. הדמון הועבר באש המשרפות, פוגרם במאות פוגרומים, נדקר, נרצח, נבעט ואפילו גורש בצורה סופית ומסודרת בשנת 1968 - אך ללא הצלחה מיוחדת.
הוא תמיד שם, אורב בחושך, החושך הפיזי או זה שנמצא בלב הפולני, מחכה לליטרת הבשר ומנת הדם למצות של פסח.
ובפולין של העשור הראשון של המאה ה-21, מדינה שנקרעת בין עבר קומוניסטי לעתיד לא ברור ושקועה בהווה פולני, הדמון ממשיך לעשות ככל העולה על רוחו.
אז בין דפיקה לתקתוק, בין צינור לאחור, הפולנים ממשיכים להיאבק בדמון.
חלקם שמבינים כי הדמון מתקיים איפה שיש חושך מנטלי, מנסים להביא את האור.
וחלקם פשוט יושבים בחושך. בעצם שוכבים שם.
זה ספר טוב כי להבדיל מבלשים אחרים, הגיבור לא גיבור.
וזה ספר טוב כי הוא משרטט בצורה ריאליסטית את המצב בפולניה ואת העובדה שעבור רבים מאזרחיה, יהודים עדיין זקוקים למנות דם נוצריות לקראת חג החירות.
אז תקראו.
והערה אחרונה לסיום - לכל הפולניות המצקצקות כאן באתר (לא רק הנשים): ראשית חג חירות שמח ושנית - אני רואה אתכן באור אחר לגמרי כעת !! מאסיב רספקט !!!

ובינתיים - מן הנעשה בפולניה:
"היא נראתה לו אדם שלו חם, רחוקה שנות אור מנשים שאיתן היה לו עסק לאחרונה: עם כוסים מגולחים למשעי וחובבות גניחות וולגריות וזיונים פראיים בנעלי סטילטו" (עמ' 119).
"הוא לא חיכה להדרן, זרק על קלרה את המעיל שלו ומשך אותה לדירתו...כמו שלל למאורה. היה לה ריח של זיעה, של בירה ושל סיגריות וכל מכמני גופה היו חמימים, לחים ומלוחים" (עמ' 150).
"אף שמעולם לא חשב על הבוסית האימהית שלו במונחים של סקס, פתאום ראה אותה רוכבת עליו בסערה, השדיים מתעופפים לכל עבר ומנתרים" (עמ' 171).
מה זה..???!!!???
איפה המיתוס המוצק כל כך כמו מיתוס הבריאה על הישיבה לבד בחושך? איפה הרגליים הקרושות? איפה החמיצות וחוסר החיים?
מתברר שמדובר בתרמית הרוקנרול הגדולה בהיסטוריה.
האמת (הערומה) היא שהפולניות והפולנים מרכיבים עם של דפקנים, תקתקנים, נועצים, לא מחמיצים, תוקעים ומשקיעים. פשוט (כמעט) לא מעניין אותם שום דבר אחר.
אבל מעל הווגינליה הבכחנלית הזו מרחף תמיד הדמון הקבוע של הפולנים - היהודי.
וכבר מאות שנים הם מנסים את הככככלללל עליו. הדמון הועבר באש המשרפות, פוגרם במאות פוגרומים, נדקר, נרצח, נבעט ואפילו גורש בצורה סופית ומסודרת בשנת 1968 - אך ללא הצלחה מיוחדת.
הוא תמיד שם, אורב בחושך, החושך הפיזי או זה שנמצא בלב הפולני, מחכה לליטרת הבשר ומנת הדם למצות של פסח.
ובפולין של העשור הראשון של המאה ה-21, מדינה שנקרעת בין עבר קומוניסטי לעתיד לא ברור ושקועה בהווה פולני, הדמון ממשיך לעשות ככל העולה על רוחו.
אז בין דפיקה לתקתוק, בין צינור לאחור, הפולנים ממשיכים להיאבק בדמון.
חלקם שמבינים כי הדמון מתקיים איפה שיש חושך מנטלי, מנסים להביא את האור.
וחלקם פשוט יושבים בחושך. בעצם שוכבים שם.
זה ספר טוב כי להבדיל מבלשים אחרים, הגיבור לא גיבור.
וזה ספר טוב כי הוא משרטט בצורה ריאליסטית את המצב בפולניה ואת העובדה שעבור רבים מאזרחיה, יהודים עדיין זקוקים למנות דם נוצריות לקראת חג החירות.
אז תקראו.
והערה אחרונה לסיום - לכל הפולניות המצקצקות כאן באתר (לא רק הנשים): ראשית חג חירות שמח ושנית - אני רואה אתכן באור אחר לגמרי כעת !! מאסיב רספקט !!!