“פולין. ורשה, סנדומייז'. שלוש פעמים ביקרתי בפולין - גם בוורשה - לא' לא מצליחה לראות בה יעד לטיול. בילוי בטח שלא. שלושת הפעמים היו במסגרת ה'מסע לפולין' - אל ההיסטוריה, אל מחנות ההשמדה. ורשה. נמצאת גם היא במסלול המסע, אל העבר המעיק מנשוא שנמצא שם - בפולין של מתחת לפני השטח. ומעל - מחייכת אל עוברי האורח. עוטה לבוש צבעוני שעוטף את האפור. מזמינה - נראית עיר מרתקת. במבט מן הצד - תוססת. מתאמצת. ויותר מכל משלבת ישן וחדש. בין מזרח (אירופה) ומערבה. בין בבושקות ל- Galaxy S7 נהר הוויסלה שחוצה אותה, וזורם בה בשצף, הגשרים המחברים את החיים על הגדה המזרחית לאלו שעל המערבית. ו... היא חיה - מאוד חיה. התחושה המובילה: ורשה היא מיקרו לפולין כמאקרו - חווה הווה לא מגובש, מבולבל משהו, חיה הווה של בין לבין. נראית כמחפשת זהות. היא הייתה.. שואפת ל.. מחפשת עצמה - ובינתיים, נעה בין העבר המדמם (על כל משמעויותיו); הקומונסטי; הקודר. לבין עתיד שהיא רואה בו אידיאל, מביטה בקנאה אל שכנותיה ממערב, שואפת להיות כמותן, מנסה לחקות אותן. דמוקרטיה, פתיחות ונאורות, אולי אפילו קפיטליזם. מתנדנדת. נו, מה היא מזכירה לי, לעצמי מתלבטת? כן, זהו, ירדה התובנה - היא בין מוסקבה לברלין, זו התחושה. כך גם תושביה - הפולנים של היום - בין אז לאחר כך, לא יודעים. מנסים לשכוח. רוצים. נפתחים. שמרנים. מתירנים. נסגרים - מתנדנדים. זוהי בדיוק פולין שפגשתי גם ב"גרעין של אמת". פולין. ורשה, גם סנדומייז' - העיירה בה מתרחש חלק גדול מן הסיפור (עיירה ציורית טיפוסית ומנומנמת. שאנשיה - מפתיעים. מפתיעים בניסיון לחיות כבר עתה, בהווה המבולבל, את העתיד המתירני והחופשי אליו המדינה שואפת, אך נופלים שוב ושוב אל העבר - תוך כדי הצמדות לאמונות טפלות. לפולחן. לגזענות ורתיעה מזרים, לסטיריאוטיפים. כן, הם רוצים להידמות למערב מחקים אותו כפי שהם מבינים אותו - ויוצא להם מבולבל - מתירני מדיי, פרוע מדיי, חופש ששכח גבולות וברקע כל העת העבר - סימני, גילויי, חשיבה אנטישמית כאן ועכשיו ו.. זה יוצא להם טבעי. כל אלה מהווים את הרקע והתפאורה למותחן של זיגמונט מילושבסקי. הבלש, תיאודור שצקיי (שכיאה לבלש תוצרת המערב - מוכשר ומבריק אבל מורכב, גרוש חדש, שרמנטי וכריזמטי ובודד - גם הוא) מגיע מהבירה המתחדשת אל העיירה המנומנמת כדי לחקור פרשת רצח מיסתורי של אישה מקומית. בדרך לפתרון חקירת הרצח, תוך כדי סיפור סוחף, קצבי וטוב נמצא סימני דרך בדמות סוגיות עבר מטרידות שאינן נותנות מנוח. בדמות רמזי עבר כולל חשש שהרצח הינו אקט פולחן יהודי. בדמות עתיד רצוי מערבי שגם בו אין הרבה מנוח. הכול בתוך ההווה המבולבל. סימני דרך נוספים יהיו חייו האישיים ולבטיו של שצקיי, תיאורי הכנסיות ויצירות האמנות שבהן, המסורתיות הדתית. הדרך כוללת סיפור מתח טוב, סוחף ולגמרי מומלץ. כשמעליו כמו מעופף שקוף ודינמי הדמון היהודי נוכח לא נוכח. ובקרבו - מוזכרים פה ושם האוכל, האווירה, התאורה – ש...לא כוללים את ה'פולנייה' הידועה..”

“ספר מתח בלשי של סופר פולני זיגמונט מילושבסקי. כבר קראתי ספרי בלשים אמריקאיים, סקנדינביים ובריטים כמובן, אבל פולני טרם. הוא באמת שונה. מסגרת הסיפור על מציאת גופה של אישה וחיפוש אתר הרוצח. בהמשך נמצאו עוד שתי גופות שבוצעו בהן רצח מזוויע. על התובע המשטרתי מוורשה תאודור שצקי הוטל לפענח את המקרים שהתרחשו בעיירה סנדומייז שבפולין,כף נחשף העבר של העיירה בתקופת המלחמה ועל חיי תושביה כיום שחיים בתככים ובאינטריגות. לזכותו של התובע ,שהוא שומר על ראיה אוביקטיבית ללא דעה קדומה במיוחד לא נגד יהודים ודת. כמו בלשים שונים בספרי מתח רבים גם שצקי סובל מבעיות בנישואיו. גם הוא כמו בלשים אחרים חסר לו שעות שינה וסובל מעייפות. אך בניגוד לספרי בלשים אחרים הסופר מזכיר פעמים רבות מאד את עניין האנטישמיות נגד יהודים, למרות שהנרצחים אינם יהודים, זה כל הזמן ברקע. הוא מוביל את הקורא לרעיון שאולי יהודי ביצע את מעשי הרצח כנקמה כנראה בגלל שליד הגופה הראשונה נמצאה סכין שחיטה יהודית. יש בספר בתחילת כל פרק ,חדשות מהעולם או מפולין או מישראל שמתאימים לתאריכים המופיעים בכל פרק לתאריך שבו נכתב הספר,2009 בין אפריל -מאי. המילים : “גרעין של אמת” כשמו של הספר , מופיע פעמים רבות בספר בהקשרים שונים הן בציניות והן כמתארות מצב . הכתיבה קולחת תוך כדי עקיצות סאטיריות כלפי הבירוקרטיה הפולנית. יש בספר שילוב של היסטוריה פולקלור ושאלות של מוסר. לסיכום ספר בלשי עם מטען פולני כבד.”

“מסתבר שגם לפולנים יש בלשי משטרה וגם שם הם בד"כ גרושים, בעלי זיפים ולבוש מרושל , חרמנים עם חוש צדק מפותח ויכולת הברקה יש מאין. מתחיל קצת לשעמם, לא? הסיפור מתרחש בעיירה כפרית בפולין שיש מאחוריה עבר של אנטישמיות,פוגרומים ועלילות דם. אנשי מפתח בקהילה הקטנה נרצחים בזה אחר זה והעקבות מובילים את המשטרה לימים שהיהודים הסתובבו ברחובות ורצחו ילדים נוצרים כדי לטבול את מצות הפסח בדמם... הרציחות מעלות בקהילה שנאה נשכחת ופחדים רדומים ומתחילות סערות ומחלוקות. ללא ספק פולין שרויה במלחמת חבלים לא מנוצחת עם עברה. מחד היא לא אשמה בשואה, מאידך הייתה שותפה פסיב-אקטיב למוראותיה . יש קונפליקט עצום לכפר על העבר למול המסורות העתיקות שצפות ועולות כל פעם מחדש. הספר מותח, קצבי, כתוב בשפה עשירה עם שילוב מודרני . אם זו לא הייתה פולין הייתי מרשה לעצמי להיסחף קצת יותר לתוך תיאורי הטבע הכפריים, ריחות השדה, תכלת השמיים והרוגע מסביב. אבל זו פולין.”

“אתם מכירים, ודאי את מטבע הלשון "רק אצלנו..." (או "רק בישראל...") שמתלווה אליו תכונה לא מחמיאה בעיני המשתמש בו. "רק אצלנו יש שירות כל כך גרוע", "רק אצלנו נהג לא יציית לתמרור עצור" "רק בישראל מערכת החינוך כל כך דפוקה" וכו'. הבנתם את הרעיון. בדרך כלל הביטוי הזה מעצבן אותי. לא כי אני פטריוטית במיוחד, אלא כי משתמעת ממנו מידה רבה של פרובינציאליות והתבטלות, וגם בעייה לוגית מסויימת. כלומר, מי שלא חי בכל מקום על כדור הארץ, איך הוא יודע שתופעה כזאת קיימת רק כאן? זה גם מה שעושה מילושבסקי. הוא אומר "רק בפולין" פעמים רבות מספור, והצליח לעצבן אותי קצת - אבל גם להצחיק אותי קצת, כי האמירה מלווה בשמות פולניים שנראים כאילו יצאו מאותה תוכנית בידור שיצרה את בז'יז'ינה וחברותיה. הספר הזה הוא ספר מתח בו הבלש - במקרה הזה תובע משפטי - סובל מחלק מהצרות של בלשים בספרים דומים: הוא גרוש זה מקרוב, שנטש את העיר הגדולה ועבר לעיר שדה עתיקה וציורית, הוא סובל מגלמודיות וגעגועים לגרושתו ולבתו, וגם מצליח למצוא די הרבה נשים מושכות שיעזרו לו להתגבר על געגועיו. הוא איש העולם הגדול, לא סובל אמונות טפלות וסטיריאוטיפים על מיעוטים, וכאלה הוא מוצא בשפע במקום מגוריו החדש. הוא נקרא לטפל בכמה רציחות הנראות כרציחות פולחן וניסיון להחיות אנטישמיות המבעבעת מתחת לפני השטח. מילושבסקי מעלה די הרבה עימותים בספרו: עימות בין איש העיר הגדולה לאנשי הפריפרייה, עימות בין שמאלנים (בוגדים במולדת!) לימניים (פטריוטים זקופי קומה!), עימות בין אנשי התקשורת ואנשי אכיפת החוק (בתור עיתונאי לשעבר הוא שופך על עמיתיו בעבר קיטונות של רפש), וגם עימות שהוא חושף באומץ רב - בין פולין המודרנית והדמוקרטית לכאורה של היום, לבין פולין הישנה - זו שמתה כביכול אחרי מלחמת העולם השנייה - שהיתה נגועה באנטישמיות ממאירה, אמונות טפלות לגבי יהודים ומיעוטים אחרים, ורקע של פוגרומים והתעללות, ומדבריו ברור שלא באמת הסתלקה מהעולם. הספר כתוב טוב, מעניין בסיפור המתח וגם בסיפור הרקע המורכב של פולין - נושא שעד כה לא נתקלתי בו בספרים. יש לציין שהסופר שואב ממקורות מגוונים יותר מכרגיל: אמנות, ספרות ושירה, קולנוע, היסטוריה וארכיטקטורה מוזכרים פה באופן אסוציאטיבי וחינני. הוא עניין אותי למדי למרות שריבוי הנושאים "העיקריים" שבו גורמים לספר לסבול לעתים מהפרעת קשב וריכוז. למרות זאת האמנתי שכוונותיו של מילושבסקי טהורות: "הוא האמין שמלים על שנאה מובילות לשנאה, מלים על אלימות - לאלימות ומלים על מוות - למוות. כל טבח של בני אדם התחיל מדיבורים"”

“פולין. ורשה, סנדומייז'. שלוש פעמים ביקרתי בפולין - גם בוורשה - לא' לא מצליחה לראות בה יעד לטיול. בילוי בטח שלא. שלושת הפעמים היו במסגרת ה'מסע לפולין' - אל ההיסטוריה, אל מחנות ההשמדה. ורשה. נמצאת גם היא במסלול המסע, אל העבר המעיק מנשוא שנמצא שם - בפולין של מתחת לפני השטח. ומעל - מחייכת אל עוברי האורח. עוטה לבוש צבעוני שעוטף את האפור. מזמינה - נראית עיר מרתקת. במבט מן הצד - תוססת. מתאמצת. ויותר מכל משלבת ישן וחדש. בין מזרח (אירופה) ומערבה. בין בבושקות ל- Galaxy S7 נהר הוויסלה שחוצה אותה, וזורם בה בשצף, הגשרים המחברים את החיים על הגדה המזרחית לאלו שעל המערבית. ו... היא חיה - מאוד חיה. התחושה המובילה: ורשה היא מיקרו לפולין כמאקרו - חווה הווה לא מגובש, מבולבל משהו, חיה הווה של בין לבין. נראית כמחפשת זהות. היא הייתה.. שואפת ל.. מחפשת עצמה - ובינתיים, נעה בין העבר המדמם (על כל משמעויותיו); הקומונסטי; הקודר. לבין עתיד שהיא רואה בו אידיאל, מביטה בקנאה אל שכנותיה ממערב, שואפת להיות כמותן, מנסה לחקות אותן. דמוקרטיה, פתיחות ונאורות, אולי אפילו קפיטליזם. מתנדנדת. נו, מה היא מזכירה לי, לעצמי מתלבטת? כן, זהו, ירדה התובנה - היא בין מוסקבה לברלין, זו התחושה. כך גם תושביה - הפולנים של היום - בין אז לאחר כך, לא יודעים. מנסים לשכוח. רוצים. נפתחים. שמרנים. מתירנים. נסגרים - מתנדנדים. זוהי בדיוק פולין שפגשתי גם ב"גרעין של אמת". פולין. ורשה, גם סנדומייז' - העיירה בה מתרחש חלק גדול מן הסיפור (עיירה ציורית טיפוסית ומנומנמת. שאנשיה - מפתיעים. מפתיעים בניסיון לחיות כבר עתה, בהווה המבולבל, את העתיד המתירני והחופשי אליו המדינה שואפת, אך נופלים שוב ושוב אל העבר - תוך כדי הצמדות לאמונות טפלות. לפולחן. לגזענות ורתיעה מזרים, לסטיריאוטיפים. כן, הם רוצים להידמות למערב מחקים אותו כפי שהם מבינים אותו - ויוצא להם מבולבל - מתירני מדיי, פרוע מדיי, חופש ששכח גבולות וברקע כל העת העבר - סימני, גילויי, חשיבה אנטישמית כאן ועכשיו ו.. זה יוצא להם טבעי. כל אלה מהווים את הרקע והתפאורה למותחן של זיגמונט מילושבסקי. הבלש, תיאודור שצקיי (שכיאה לבלש תוצרת המערב - מוכשר ומבריק אבל מורכב, גרוש חדש, שרמנטי וכריזמטי ובודד - גם הוא) מגיע מהבירה המתחדשת אל העיירה המנומנמת כדי לחקור פרשת רצח מיסתורי של אישה מקומית. בדרך לפתרון חקירת הרצח, תוך כדי סיפור סוחף, קצבי וטוב נמצא סימני דרך בדמות סוגיות עבר מטרידות שאינן נותנות מנוח. בדמות רמזי עבר כולל חשש שהרצח הינו אקט פולחן יהודי. בדמות עתיד רצוי מערבי שגם בו אין הרבה מנוח. הכול בתוך ההווה המבולבל. סימני דרך נוספים יהיו חייו האישיים ולבטיו של שצקיי, תיאורי הכנסיות ויצירות האמנות שבהן, המסורתיות הדתית. הדרך כוללת סיפור מתח טוב, סוחף ולגמרי מומלץ. כשמעליו כמו מעופף שקוף ודינמי הדמון היהודי נוכח לא נוכח. ובקרבו - מוזכרים פה ושם האוכל, האווירה, התאורה – ש...לא כוללים את ה'פולנייה' הידועה..”

“ספר מתח בלשי של סופר פולני זיגמונט מילושבסקי. כבר קראתי ספרי בלשים אמריקאיים, סקנדינביים ובריטים כמובן, אבל פולני טרם. הוא באמת שונה. מסגרת הסיפור על מציאת גופה של אישה וחיפוש אתר הרוצח. בהמשך נמצאו עוד שתי גופות שבוצעו בהן רצח מזוויע. על התובע המשטרתי מוורשה תאודור שצקי הוטל לפענח את המקרים שהתרחשו בעיירה סנדומייז שבפולין,כף נחשף העבר של העיירה בתקופת המלחמה ועל חיי תושביה כיום שחיים בתככים ובאינטריגות. לזכותו של התובע ,שהוא שומר על ראיה אוביקטיבית ללא דעה קדומה במיוחד לא נגד יהודים ודת. כמו בלשים שונים בספרי מתח רבים גם שצקי סובל מבעיות בנישואיו. גם הוא כמו בלשים אחרים חסר לו שעות שינה וסובל מעייפות. אך בניגוד לספרי בלשים אחרים הסופר מזכיר פעמים רבות מאד את עניין האנטישמיות נגד יהודים, למרות שהנרצחים אינם יהודים, זה כל הזמן ברקע. הוא מוביל את הקורא לרעיון שאולי יהודי ביצע את מעשי הרצח כנקמה כנראה בגלל שליד הגופה הראשונה נמצאה סכין שחיטה יהודית. יש בספר בתחילת כל פרק ,חדשות מהעולם או מפולין או מישראל שמתאימים לתאריכים המופיעים בכל פרק לתאריך שבו נכתב הספר,2009 בין אפריל -מאי. המילים : “גרעין של אמת” כשמו של הספר , מופיע פעמים רבות בספר בהקשרים שונים הן בציניות והן כמתארות מצב . הכתיבה קולחת תוך כדי עקיצות סאטיריות כלפי הבירוקרטיה הפולנית. יש בספר שילוב של היסטוריה פולקלור ושאלות של מוסר. לסיכום ספר בלשי עם מטען פולני כבד.”

“מסתבר שגם לפולנים יש בלשי משטרה וגם שם הם בד"כ גרושים, בעלי זיפים ולבוש מרושל , חרמנים עם חוש צדק מפותח ויכולת הברקה יש מאין. מתחיל קצת לשעמם, לא? הסיפור מתרחש בעיירה כפרית בפולין שיש מאחוריה עבר של אנטישמיות,פוגרומים ועלילות דם. אנשי מפתח בקהילה הקטנה נרצחים בזה אחר זה והעקבות מובילים את המשטרה לימים שהיהודים הסתובבו ברחובות ורצחו ילדים נוצרים כדי לטבול את מצות הפסח בדמם... הרציחות מעלות בקהילה שנאה נשכחת ופחדים רדומים ומתחילות סערות ומחלוקות. ללא ספק פולין שרויה במלחמת חבלים לא מנוצחת עם עברה. מחד היא לא אשמה בשואה, מאידך הייתה שותפה פסיב-אקטיב למוראותיה . יש קונפליקט עצום לכפר על העבר למול המסורות העתיקות שצפות ועולות כל פעם מחדש. הספר מותח, קצבי, כתוב בשפה עשירה עם שילוב מודרני . אם זו לא הייתה פולין הייתי מרשה לעצמי להיסחף קצת יותר לתוך תיאורי הטבע הכפריים, ריחות השדה, תכלת השמיים והרוגע מסביב. אבל זו פולין.”

“אתם מכירים, ודאי את מטבע הלשון "רק אצלנו..." (או "רק בישראל...") שמתלווה אליו תכונה לא מחמיאה בעיני המשתמש בו. "רק אצלנו יש שירות כל כך גרוע", "רק אצלנו נהג לא יציית לתמרור עצור" "רק בישראל מערכת החינוך כל כך דפוקה" וכו'. הבנתם את הרעיון. בדרך כלל הביטוי הזה מעצבן אותי. לא כי אני פטריוטית במיוחד, אלא כי משתמעת ממנו מידה רבה של פרובינציאליות והתבטלות, וגם בעייה לוגית מסויימת. כלומר, מי שלא חי בכל מקום על כדור הארץ, איך הוא יודע שתופעה כזאת קיימת רק כאן? זה גם מה שעושה מילושבסקי. הוא אומר "רק בפולין" פעמים רבות מספור, והצליח לעצבן אותי קצת - אבל גם להצחיק אותי קצת, כי האמירה מלווה בשמות פולניים שנראים כאילו יצאו מאותה תוכנית בידור שיצרה את בז'יז'ינה וחברותיה. הספר הזה הוא ספר מתח בו הבלש - במקרה הזה תובע משפטי - סובל מחלק מהצרות של בלשים בספרים דומים: הוא גרוש זה מקרוב, שנטש את העיר הגדולה ועבר לעיר שדה עתיקה וציורית, הוא סובל מגלמודיות וגעגועים לגרושתו ולבתו, וגם מצליח למצוא די הרבה נשים מושכות שיעזרו לו להתגבר על געגועיו. הוא איש העולם הגדול, לא סובל אמונות טפלות וסטיריאוטיפים על מיעוטים, וכאלה הוא מוצא בשפע במקום מגוריו החדש. הוא נקרא לטפל בכמה רציחות הנראות כרציחות פולחן וניסיון להחיות אנטישמיות המבעבעת מתחת לפני השטח. מילושבסקי מעלה די הרבה עימותים בספרו: עימות בין איש העיר הגדולה לאנשי הפריפרייה, עימות בין שמאלנים (בוגדים במולדת!) לימניים (פטריוטים זקופי קומה!), עימות בין אנשי התקשורת ואנשי אכיפת החוק (בתור עיתונאי לשעבר הוא שופך על עמיתיו בעבר קיטונות של רפש), וגם עימות שהוא חושף באומץ רב - בין פולין המודרנית והדמוקרטית לכאורה של היום, לבין פולין הישנה - זו שמתה כביכול אחרי מלחמת העולם השנייה - שהיתה נגועה באנטישמיות ממאירה, אמונות טפלות לגבי יהודים ומיעוטים אחרים, ורקע של פוגרומים והתעללות, ומדבריו ברור שלא באמת הסתלקה מהעולם. הספר כתוב טוב, מעניין בסיפור המתח וגם בסיפור הרקע המורכב של פולין - נושא שעד כה לא נתקלתי בו בספרים. יש לציין שהסופר שואב ממקורות מגוונים יותר מכרגיל: אמנות, ספרות ושירה, קולנוע, היסטוריה וארכיטקטורה מוזכרים פה באופן אסוציאטיבי וחינני. הוא עניין אותי למדי למרות שריבוי הנושאים "העיקריים" שבו גורמים לספר לסבול לעתים מהפרעת קשב וריכוז. למרות זאת האמנתי שכוונותיו של מילושבסקי טהורות: "הוא האמין שמלים על שנאה מובילות לשנאה, מלים על אלימות - לאלימות ומלים על מוות - למוות. כל טבח של בני אדם התחיל מדיבורים"”